הייתי קצין הנדסה והקווים שתפסנו באמצע שנות ה-90 לא היו חודרים, הם היו בעיקר בגזרת חורשת טל, בית הלל, הר דוב (מוצב ורד). היינו משכיבים מארבים בגזרות האלה ועליהם יש לי בעיקר סיפורים מצחיקים. בתור קציני הנדסה היינו "זוכים" להתלוות לכוחות אחרים ולהיות האחראים מבחינת מטענים ושאר ירקות.

המארב הראשון שלי היה עם כוח ממסייעת גולני שישב בציפורן. מגיעים, מתאמנים ביחד יום או יומיים ויוצאים. אני זוכר שהתכנון היה למארב מאד מאד ארוך ומאד מאד מוגזם בסדר גדול הכוחות שלו – יותר מדי מחלקות, יותר מדי כיוונים, יותר מדי אנשים. הוא היה כל כך עצום שכשנשמע הבום הגדול החלק העיקרי של החיילים עוד היה בצד הישראלי של הגדר. אני עוד אפילו הייתי ממש בתוך המוצב ובגלל שזה היה כל כך קרוב – משהו כמו 2 דקות מאז שהראשונים עברו את הגדר – הצעקות הראשונות היו כאילו יורים עלינו פצמ"רים. תוך כמה שניות הבנו שזה לא הכיוון ושהכוח עלה על מטען 30-40 מטר מהגדר! עוד כמה שניות חולפות ואני שומע "איפה המוהנדס?" והכוונה אלי כמובן ואל עוד קצין צעיר שהיה מסופח לכוח השני, ושנינו מוציאים פאקינג דקרים ומתחילים לפלס צעדינו אל עבר הנפגעים כאשר אחרינו החובשים ושאר המחלצים.

אני זוכר שעם הראשון שהגענו אליו, הבנו מהר מאד שאחת הכדוריות מהמטען עברה לו דרך הראש. לשמחתי אני זוכר שזה מה שהיה שם והתמונה מודחקת איפהשהו ממש מאחור. השני שנהרג היה "נקי" יותר מפגיעות וכנראה נהרג מהדף. זה היה בסוף מאי 98, שניהם היו חבר'ה צעירים שהכרתי בסה"כ כמה שעות וכנראה לא החלפתי איתם יותר ממילה או שתיים, אבל לעולם לא אשכח את השמות שלהם. אני זוכר שכש"חזרנו" למוצב ונכנסתי לחדר המפקדים, אחד הלוחמים נכנס כשכל המדים שלו מים. שאלנו אותו מה קרה והוא הראה לנו כדורית שנעצרה לו בפק"ל מים וחוררה אותו. אני בעיקר זוכר את הבדידות שהרגשתי באותו הרגע – לא באמת הכרתי את החיילים שנהרגו, לא הכרתי את המפקדים ולא הכרתי את הסיטואציה הזו. זה האירוע החי הראשון שחוויתי וזה לא היה נעים. השעה הייתה 4 או 5 בבוקר ואני זוכר שבגלל שהייתי די לחוץ בית רוב הזמן והייתי מדבר עם הורי יום יום בטלפון, אמרתי לאבי ז"ל באותו הבוקר שלא אדבר איתם כמה ימים. הוא הבין אותי. הרמתי לו טלפון לפנות בוקר ורק עכשיו אני בכלל מתחיל להבין מה עבר עליו, כשהוא יודע שאני לא אמור לצלצל וטלפון בשעה כזו מעיר אותו. הוא ענה בשקט וכל מה שאמרתי לו זה "אבא, אני בסדר". הוא שאל מה קרה ואמרתי לו שהוא כבר ישמע בבוקר בחדשות אבל שידע שאני בסדר.

אחרי אירוע אמת שכזה, הביקוש שלך בתור קצין הנדסה עם ניסיון באירוע אמת גדל. ניסיתי להתחמק מזה כמה שיכולתי אבל כמה שבועות אחר-כך קראו לי לפעילות עם יחידה מובחרת כלשהי. עשינו את הפעילות בבית ליד ולשמחתי ידעתי שההורים שלי בחו"ל באותם ימים, ככה שהם לא ירגישו משהו מיוחד. ואז ההורים הזיזו את הטיסה והיא נפלה בדיוק כשאני אמור להיות שם במארב ואני כבר לא אצליח להסתיר את זה מהם. אמרתי לאבא שלי שאני צריך לעשות משהו ושאני מתאמן בבסיס בבית ליד, שיבוא לבקר אותי. הוא אכן הגיע וסיפרתי לו שאני לא אוכל לדבר איתם כמה ימים. הוא חזר הביתה וסיפר לאמא שלי שכמובן ביטלה את הטיסה.

לקראת השחרור שלי, ממש שבועיים לפני, זימנו אותי לעוד אירוע מוגזם כמו בסיפור הראשון. ניסיתי להגיד למ"פ שלי שאני לא בנוי לזה ושיקחו קצין צעיר יותר, שיצבור ניסיון, אבל כל מה שהוא ידע להגיד לי זה שרוצים אותי ושהדרך היחידה שלי להשתחרר מזה זה לדבר עם המג"ד. אמרתי לו, אחלה – בוא תסיע אותי עכשיו לגדוד. אני זוכר שישבתי עם המג"ד, אחד על אחד ואמרתי לו – שמע, אני לא בנוי לזה שתהיה עלי כותרת בעתון "עוד שבועיים היה אמור להשתחרר", בוא, שחרר אותי מזה. הוא חשב על זה שניה, הסתכל עלי ואמר "אין לי בעיה שלא תעשה את זה", נשמתי לרגע ונרגעתי, "אבל שתדע שאני אשפוט אותך על סירוב פקודה ואתה תסיים את השירות שלך בכלא". היום בדיעבד אולי הייתי צריך ללכת על זה אבל אז הייתי ילד טוב מדי ואמרתי לו שאני מאד מאוכזב מזה אבל אלך ואעשה את המקסימום. עליתי למוצב והתחלנו בהכנות. כולם ידעו שממש לא בזין שלי האירוע הזה ולשמחתי הייתה איזו עבירת בטחון שדה חמורה ולא ברורה והאירוע בוטל. מה שמצחיק הוא שלא הבינו מאיפה הגיעה עניין בטחון השדה הזה וחשדו שאני גרמתי לו, וככה אחרי כמה ימים הגיע ניידת מצ"ח לפלוגה שלנו, החיילים שלי היו באופוריה וכמעט הפכו אותה אבל לשמחתי האירוע עבר בשלום. כמובן שלא הייתי קשור לאירוע הזה בשום צורה.