לזיכרו של יאיר ברק הי״ד.

המוות מכה הפעם קרוב. הוא מכה בנו בצוות שלנו. יאיר היה בן צוות שלי ובן חוליה אורגנית, היינו באותה חוליה מהטירונות. איכשהו בביסל"ח הייתי בכלא 4 על ארגון מרד מול הצנחנים (גולנצ׳יק) ויאיר עשה שם קורס נהגי נגמ"ש, קורס שלימים יגזור את גורלו. יאיר היה המבוגר בצוות שלנו, הוא הגיע אחרי שלמד שנתיים בישיבת שבי חברון, שנתיים שככל הנראה עיצבו גם את אישיותו של הלוחם והעקשן שיאיר היה. יאיר לא היה החייל הכי חזק פיזית בצוות, אבל היה החייל הכי חזק מבחינה מנטלית. ככל הנראה, ההבדלים בגיל הזה והחינוך שממנו הגיע הפכו אותו לקר רוח ובוגר יותר מכולם.

במהלך המסלול, הצוות שלי עבר ״תלאות״ רבות – הסגל שלנו, שכוונתיו היו טובות ורצה להפוך אותנו ללוחמים טובים וחזקים, הלך על הקצה עם הקאדרים והמאמץ הפיזי, ולחצי צוות פשוט ירד הפרופיל כתוצאה מפציעות. המ"מ והסמל נשלחו למחבוש וקצת הצוות שסיים את טירונות היחידה הועבר לצוות הבוגר מאיתנו, אוג 4. ארבעה חיילים בסך הכל, יאיר ואני בינהם. יאיר היה אדם חזק מאד באמונתו הדתית, הוא ראה את השרות בגולני כשליחות. אם היית מרים את היד בזמן שאתה סוחב את האלונקה, יאיר היה הראשון שיכנס, גם אם לפני רגע יצא ממנה וגם אם אין לו עוד טיפת כוח. אם היה חסר לך משהו, אם היית מבקש כל דבר ולא משנה מה, גם אם אתה לא חייל מהפלוגה – אם יאיר היה שומע שיש חייל שצריך משהו, הוא היה הראשון להושיט יד ולעזור.

השיא היה כשעלינו לקו בריחן, ארבעה חיילים צעירים שמצטרפים לצוות אורגני מגובש עם ״כתם״ של צוות שפורק, טוחנים צעירות בתוך צוות שטוחן צעירות בפלוגת מסייעת 51 הוא מתכון קלאסי לשריטה. תמיד כשמדברים על הגיהנום, התמונה הראשונה שעולה בראשי היא מוצב ריחן. מבחינתי כך היה נראה הגיהנום. עבודות מוצב ושמירות לצד התקפות מוצב וארטילריה בלי סוף. גם אז אם היית צריך משהו ולא משנה מה, ידעת שאם תבקש מיאיר התשובה תהיה כן – תמיד. ערב אחד נכנס קשקש מהמסייעת לצוללת ושואל אם מישהו יכול להשאיל לו מעיל. אף אחד לא עונה. אחרי כמה שניות יאיר קם מהמיטה ונותן לו את המעיל שלו. הוא מכיר את קשקש בדיוק חודש והוא בכלל מהמסייעת. אחרי שנתן לו את המעיל שאלתי את יאיר, "למה נתת לו את המעיל? שיקח מהחברה של המסייעת". יאיר ענה לי בתמימות "מה קרה לך?, הוא יוצא עכשיו לפעילות, קור נוראי, מה אתה רוצה שהוא יקפא מקור עכשיו?". זו דוגמא אחת מני רבות, בתוך כל השביזות שאפפה אותנו בריחן, יאיר היה בסוג של מימד אחר לגמרי. לא רק שהוא לא היה שבוז אלא הוא היה שמח וגאה על כל דבר שהוא עושה ותורם. יאיר היה ונשאר מבחינתי האדם הדתי. כשמדברים על חילונים ודתיים הדמות של החייל הדתי הציוני היא של יאיר, ואני לא מדבר על זה שהוא לא היה מפסיד אף תפילה (יחיד בעמידה בהמתנה לשימון שמירה).

זכור לי במיוחד אירוע מכונן עבורי שהמחיש לי את אמונתו ויסודיותו של יאיר בעבודת השם, שהשליכה על כל דבר אשר עשה – עשה אותו על הצד הטוב ביותר. ערב יום הכיפורים, היום הקדוש בשנה, אני כהרגלי בקודש שומר בעמדה ומאזין לקולו של דרור בראשי הסמ"פ ז״ל מתפלל כשליח ציבור את תפילת יום הכיפורים בקולו הערב, פיוטים בעוצמה ובסגנון ירושלמי שהעבירו בי צמרמורת, מהמטבח במרכז המוצב שהפך לכמה רגעים לבית כנסת עד שהגיעו לכל עמדות השמירה שכולם ישמעו את התפילה. אמצע לבנון, נוף מדהים, פיוטים של יום כיפור. כמה יפה לבנון, ככה אני שונא אותה. יאיר, שדאגנו שלא ישמור באותה שעה ויוכל להתפלל, קיבל פקודה לתדלק את הנגמ"שים. החג נכנס כבר ולפקודתו של חננאל הוא חייב עכשיו לתדלק את הנגמ"שים כי זה כוננות. המרחק בין הנגמ"ש לעמדת התדלוק הוא 50-60 מטר לכל היותר. בכדי לא לחלל את קדושת החג והיום הקדוש בשנה, יאיר לא הניע את הנגמ"ש לנקודת התדלוק אלא סחב ג׳ריקנים של סולר הלוך וחזור עד שתידלק את הנגמשים במלואם (עבודת פרך כשהסולר נשפך עליו). עד שסיים, התפילה כבר הסתיימה. אני לא יכול לשכוח את המראה של יאיר הולך וחוזר עם הג׳ריקנים הכבדים של הסולר ומתדלק את הנגמשים. מאמץ פיזי וסיזיפי, וכל זה בכדי לא לחלל את קדושת החג.

ב-12.10.95 נתקלה שיירה שהיתה בדרכה מעישיה לריחן

בהתקלות הזאת נהרגו דרור בראשי הסמ"פ, ערן אזולאי, וראובן איבגי הי״ד. הצוות שלי היה צוות הכוננות במוצב ומיד עם ההיתקלות, יצא למרדף במאמץ לתפוס את המחבלים. לאחר 3 ימים החליט יוסי אוחנה הי״ד המ"פ שהוא יוצא יחד עם מחלקת ה-8 להחליף את הצוות שלנו. ל-8 היה חסר צלף ויותם ענבר הצטרף אליהם. אני זוכר את השיחה האחרונה שלי איתו, בה הוא מספר לי שהוא לא רוצה לצאת עם ה-8 , שיש לו הרגשה לא טובה. יאיר היה נהג נגמ"ש, למען האמת הוא היה הרבה דברים אבל לנהוג על נגמ"ש לא היה הצד החזק שלו. איך שעלינו לריחן יצאנו לסיור בכפר כשיאיר נוהג בנגמ"ש – הסיור הסתיים בגילוח של קיר אבנים של אחד מבתי הכפר.

הכוח של יוסי אוחנה יצא ב-2 נגמ"שים אל נקודת החבירה של צוות אוג 4 בפיקודו של חננאל. שאר הכוח היה אמור להתחלף ולחזור על גבי הנגמ"שים למוצב, כאשר יאיר נוהג בנגמ"ש המוביל בפיקודו של יוסי אוחנה, והנגמ"ש השני נהוג בידי אבי מלכה שיבדל לחיים ארוכים. שעתיים לפני יציאתם מהמוצב, שמרתי מעל הש"ג בריחן. הנגמ"שים יצאו ולאחר מכן חזרו. כשירדתי מהשמירה שאלתי את יאיר לפשר הדבר, והוא ענה לי שיש כוח של אגוז שנכנס עכשיו לשטח ומחכים שיכנסו מבלי שרעש הנגמ"שים יחשוף אותם. אמרתי לו "לילה טוב, אני הולך לישון", ויאיר ענה לי ״להתראות״. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי ודיברתי עם יאיר.

ככל הנראה ולא מפתיע, יוסי אוחנה לא היה מרוצה מהנהיגה של יאיר. הוא פקד על יותם, שצוות כצלף, לעבור לנגמ"ש שלו ולנהוג בנגמ"ש עד לנקודת החבירה. הסיכום היה שאחרי שיגיעו ליעד, יותם יצא כצלף ויאיר יחזיר את הכוח בנגמ"ש. יאיר, משום מה, לא עבר לנגמ"ש השני ונשאר בנגמש של יוסי שיקרא לאחר 6 ק״מ ״נגמש המוות״.

ב-15.10.1995 הנגמש של יוסי עולה על מטען צד

בהתפוצצות הנגמ"ש נהרגים יאיר ברק, יותם ענבר, יוסי אוחנה ,אייל שמח ,גיא חדד ואייל דרור זכרונם לברכה. כולם ילדים בני 20. ילדים יפים של גולני. השעה 04:38, אנחנו ישנים בצוללות. דודו בן גיגי נכנס אחוז עמוק וצורח "הנגמ"ש של יוסי עלה על מטען! הנגמ"ש של יוסי עלה על מטען!". משם החיים כבר אינם אותו דבר עבור כמה מחברי הצוות שלי. 25 שנה של הדחקה של אותו לילה של צרחות, מראות של החברים הרוגים, ריחות. אין לי ספק שהאירוע הזה שינה אותנו והפך אותנו כל אחד עם השריטה שלו למה שהוא היום.

הקטע הכי מבאס והכי מנחם בלאבד חברים זה להכיר את המשפחות רק אחרי שהחבר נהרג. הכרתי את משפחתו של יאיר מהמסלול, כשהיו באים לבקר. אני עדיין זוכר את החלות שנפתלי, אבא של יאיר, הביא לנו ב-902 בטירונות יחידה, אבל ההיכרות האמיתית היא אחר כך, וכשנחשפתי למשפחתו של יאיר, רק אז הבנתי מאיפה הוא שאב את הכוחות ואת האמונה שעיצבו את אישיותו המופלאה.

יהי זיכרו ברוך! יהי זיכרם ברוך.