קיץ 1986, מסע כומתה. 97 ק"מ של פק"לים וכומתה אדומה. יוצאים ל"רגילה" של יומיים. חוזרים לסנור, מפורקים לגמרי, הסגל מחליט שאנחנו מרימים ראש, וטרטור מטורף של שעות ל"איפוס" (על טרטור כזה היום נכנסים לכלא). משם אנחנו עולים ישירות לקו לבנון, למוצב ציפורן. אני ועוד כמה חברה (צביקה פיליפס, רוני חרמון, לא זוכר מי עוד אם בכלל) נבחרים לעלות לתגבר את הרב"טים בתוך לבנון (הרב"טים היו בכוח חסר לאחר היתקלות בראש הנקרה, שם נהרג גיא בן דב ז"ל ונפצעו כמה לוחמים). כולם מקנאים ואנחנו שמחים. גם רחוקים מהפלוגה והמשמעת, גם נוסעים לחו"ל (ומי נסע אז לחו"ל). גם אקשן.

עולים על שיירה, נסיעה דרך נאקורה, ראס ביאדה, והעליה הארוכה לשאקיף אל חארדון. נוף מדהים. אוויר נעים. שגרת מוצב. אני נהנה מכל רגע. אני גם בחו"ל, שגרת שמירות, תצפיות, סיורים, פתיחת ציר. מבחינתי זו חוויה, הרפתקאה. ילד. אפילו החשש מלהיות עם הרב"טים התבדה. אמנם היינו "צעירים", הכי צעירים שיש, אבל הוחלט שבמבצעי אין צעירים ו-ותיקים. שווים בהכל, כמעט. הכל נבחן לפי יכולות וניסיון.

ערב אחד אני שומר בעמדה, מתצפת על הכפרים ממול ב-20/120. פתאום שריקה, הבזק, ופיצוץ. חטפנו מטל"ר בסמוך למוצב. כולם קופצים לעמדות, עשר דקות של מתח וחזרה לשגרה. מסתבר כי הנוף, הפסטורליה וחו"ל – משקרים. התיידדתי עם אחד הרב"טים, אריה טובול. היה אחד המנהיגים, מלא ביטחון עצמי, והיה מאלו שלא נזקקו ל"ותיקות" על מנת לאושש את הביטחון העצמי. נגמר לי המזומן לשק"ם או לקפה בראש הנקרה, אליה היינו מגיעים בפתיחות ציר ארוכות. ביקשתי מאריה, שהיה אמור לצאת הביתה, שיקח לי את הכספומט, יוציא כסף ויחזיר לי. הסכים. יצא, חזר, ואמר "שכחתי את הכספומט בבית" בחיוך גדול ונבוך, הלווה לי 20 שקלים, ואמר – לא נורא, פעם הבאה.

כשבוע אחרי, התרגשות רבה, יוצא "ביצוע" מהמוצב – יציאה למארב מעבר לקו סגול. יוצאת נבחרת. אנחנו, הצעירים, מטבע הדברים נשארים מאחור, שומרים.