אני מרגיש כמו מניפת נייר העשויה מחתיכת נייר שכבר קשקשו עליו, קיפלו אותו, פתחו וסגרו, גזרו לו את הקצוות בנסיון לעצב, ניסו לפתוח שוב אך כבר נעשה בו חורים ואחרי כל זה, ניסו ליישר אותו. אך מה נשאר מדף שדוהה כבר 20 שנה, מה לו לדף החלול, הנטול כל יחס שמנסים לייצר ממנו מניפה פשוטה, אל מול מאוורר תעשייתי המחובר אל גנרטור שאינו מפסיק לפעול לעולם?

היום אנו מציינים את ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. בכל פעם שהצפירה, ששוברת את הלב לרסיסים, נשמעת – אני נזכר בהם. בחלק מהפעמים אני נעמד ליד אבא בבית, מול דלת המרפסת הצופה החוצה. הוא מרכין ראש, אני רואה את עשרות שנות הלחימה רצות אל מול עיניו. נזכרים בחללי צה"ל שנפלו בעת הלחימה לצידו ובכ- 650 חללי צבא דרום לבנון שלחמו למען המולדת, השלום והשכנות הטובה. אך מה לו לזיכרון האישי שלנו אל מול מערכת שהכירה בהם אך אינה עושה דבר להנציח אותם.

אני כבר נשמע כמו תקליט שבור, שחוזר על הדברים שלו שוב ושוב, כי זה רק הגיוני שמי שקשר את גורלו בגורל חיילי צה"ל, ויותר מזה – קשר את גורלו עם עם ישראל – יהיה מונצח באיזושהי דרך, ולו הבסיסית ביותר. הם ראו בישראל את העתיד, את הקדמה ואת הנס – הישרדות במזרח התיכון אל מול אויב המפעיל טרור באכזריות שאינה מבדילה בין דת לדת, בין גבר לאישה, בין תינוק בן יומו לאדם עם שיבה טובה. בכל מפגש בינאישי אני שומע כי אותו אדם מבכה את היחס לאנשי צד"ל, גם 20 שנה אחרי. כל עיתונאי, פוליטיקאי, שר, איש אקדמיה או אדם בקיוסק שפוגש אותי במקרה. כולם מכירים, אבל אף אחד לא זוכר. בימים האחרונים שודרו 2 פרקים מתוך 4 בסדרת הראיונות המרתקים, "מלחמה בלי שם", העושה סקירה היסטורית על מאורעות הלחימה בין השנים 1982-2000 בערוץ כאן. היא לא רק מלחמה בלי שם, לצערי לא רק שם חסר לה, אלא חסר לה חלק בלתי נפרד מההיסטוריה שהתלוותה אליה, לטוב ולרע. מתוך 103.56 דקות שידור, אנשי צד"ל הוזכרו במשך לא יותר ב-9.03 דקות, וגם זה היה רק כדי לציין שצה"ל אימן אותם ושהם נשחטו ללא רחמים. שום סקירה היסטורית על הקשר שנרקם והתפתח הרבה לפני שנת '82. ושוב, סיפורינו נשכח. מה שעוד יותר עצוב הוא שכתבתי את הפוסט הזה עוד לפני שהסדרה התפרסמה, פרט לחלק על דקות השידור.

אני מבקש מכם, ביום הזיכרון הזה, קחו דקה ותיזכרו גם אותנו, אותם. את נופלנו ואת ברית הדמים שמשפחותנו כרתו אתכם לפני כ-40 שנה. נזכור בקדושה, את חללי צבא דרום לבנון אשר חרפו נפשם בהגנה על עיירות דרום לבנון ויישובי הצפון בישראל. ברית דמים לנו עימם, חוב מוסרי, עד עולם.

אני מזמין אותכם לשים את התמונה אצלכם, למען ניזכר ולא נישכח.