פגשתי את עאקל בפעם הראשונה בסוף באחד הלילות בסוף שנות ה-80 בתוך ואדי בגזרת זרעית. הייתי אז מג"ד 932. יצאנו למארב 'כוכב' (כך, קראו למארבים מסוג זה עם כוח 'אשל הנשיא', משמע, 12 לוחמים). המשימה הייתה לפגוש בואדי "מישהו" שיגיע מכיוון מסוים, לזהות אותו בסימני זיהוי מוסכמים (לא התלווה אלינו מישהו מיחידה 504 או גוף דומה), "להכניס" אותו לתוך הכוח וללוות אותו אל שער הגבול. לא אמרו לנו – גם לא לי, על אף שהייתי המג"ד – מה שמו ומה תפקידו. וכך היה. בחשכת הליל, בשעות הלילה המאוחרות (סביבות 03:00) מופיעה דמות. מתבצע זיהוי. אני רואה מולי אדם גדול מימדים. מדבר עברית. ללא נשק (!). חוזרים יחד איתו אל שער הגבול. השתוממתי מהאמון שניתן בו – זו תקופה בה הרבה מאוד מארבי בטן של צה"ל נפגעו מהיתקלויות מחבלים בתוך הואדיות. השתוממתי עוד יותר מהאומץ שלו – לנוע בתוך הואדיות לבדו ובלי נשק. על אף שהייתי מג"ד, הייתי ממודר כמו כול הכוח לגביו. לאחר שנפגשנו איתו עוד מספר פעמים באותו אופן נודע לי שקוראים לו עאקל. אנחנו בגדוד כבר קראנו לו "שאקל".

כעבור תקופה, ביצענו תע"מ גם בגזרת אביבים וגם שם פגשתי את עאקל בואדיות היורדים מבירכת נקיה (שמובילה מאזור שקרא). לימים, כאשר הייתי סמח"ט 300, פגשתי את עאקל באוגדה 91 ובפיקוד ואז נפל לי האסימון אודותיו. עאקל האשם הינו גבר שבגברים. ציוני ברמ"ח איבריו. מסכן את עצמו במסירות נפש למען ביטחון יישובי הצפון. עאקל היה נדבך מרכזי בכוחו של צד"ל, ולא סתם החיזבאללה סימן אותו כמטרה אסטרטגית לחיסול. הוא היה מודע היטב לכוונות לחסל אותו ועל אף זאת הוא לא נרתע כלל. רובנו היינו מגיעים ללבנון לתע"מ אחת למספר חודשים, לפעילות שדחוס בה מתח מבצעי רב ואפילו שוחק. עאקל חי בתוך המציאות הזו באופן יומיומי ובמשך שנים, ולא נראה היה שיש בו איזשהו סימן של ריפיון או פחד כלשהו. הוא היה אדם אמיץ ללא חת! מדינת ישראל חבה לו הרבה מאוד על תרומתו לביטחון יישובי הצפון.

לאחר חיסולו – מה שהאיץ/גרם לקריסת רצועת הביטחון – משפחתו נקלטה בארץ. לימים פגשתי את הבן שלו באופן אקראי (חבר משותף הפגיש בינינו). סיפרתי לו מתוך חוויות המפגשים שלי על אישיותו ותרומתו הייחודית של אביו.

יהי זכרו של עאקל האשם ברוך.