ערב שבת, ירושלים, קיץ 1997. כמה חבר'ה, לוחמים, עומדים ליד הסניף משוחחים, אחד מתפאר בכומתה שקיבל מהמפקד, השני מספר על השפצור החדש בנשק, אחר משתף במארב שהשתתף בו בשבוע שחלף. גם רועי שוקרון עומד לידינו, אבל הוא שקט, לא מתרברב או מספר, אנטיתזה לגולנצ'יק. מקשיב ומחייך. כמה שבועות לאחר מכן ייהרג באסון הסלוקי. על המוות שלו אשמע רק כמה ימים מאוחר מדי, כשאחזור משבוע שטח עם החיילים שלי בקציעות. שמואלי מעדכן אותי ואני עף להר הרצל. מגיע בקושי לסוף אזכרת תום השבעה ומיד חוזר.

חורף 1998, מוצב לילך, לבנון. חוזר מעוד לילה של פעילות, קור שועלים, הרגליים שלי במצב פריזר על מינוס 15. מרגיש כמו זומבי במדים, מסתכל על הגיטרה שזרוקה ליד המיטה, היא מבקשת ממני קצת יחס אבל זה לא יקרה היום, גם היום. אני לא בטוח שאני זוכר איך מנגנים, 3 חודשים פה גרסו לי את בלוטות החשק. אני מבטיח לה בעתיד לשבת מול הים ולנגן שירי אהבה.

יום שישי, הר הרצל, פברואר 2016. אני מודיע נפגעים, מלווה עוד משפחה שאיבדה ילד לנצח. ההלוויה מסתיימת, בדרך החוצה אני חולף ליד המצבה של רועי, מוסר לו ד"ש ומבטיח בלב שאני עדיין זוכר אותו. לרגע קטן אני גם מרגיש את הקור של לבנון ברגליים.

יום שלישי, חוף הים תל אביב, קיץ 2020. אני מנגן שירי אהבה מול הים עם הגיטרה שחזרה איתי מלבנון, אני מנגן את כל החוויות שעברתי שם ובהמשך, הכאב, הצחוק, הפחד והגאווה. מסביבי חבר'ה שגם היו שם, אני מרגיש אותם חזק. אני מרגיש את הכוח והאהבה שלהם. אני גם מרגיש מסביבי את רועי וכל החברים שלא נמצאים אבל הם בתוך המיתרים והשירים.

לתמיד.

"לילה כיום יאיר"