המארב הראשון שלי היה עוד במסלול, בחורף 96/97, באיזה ואדי ליד מוצב צד״ל בראשף. שמו עליי את התיק של פק״ל החובש וצעדנו כל הלילה במבול מטורף שהפך לסופת ברקים אימתנית עם ברד שנדמה היה שלא יפסיק לעולם. לפנות בוקר, טיפסנו את ההר התלול בדרך למוצב של צד״ל, והברקים פגעו מימין ומשמאל בעצים ובכל דבר אחר. הגענו לשם ספוגי מים ומותשים לגמרי. בלילה למחרת ירדנו שוב לואדי, ונרדמתי. בכל פעם אדם ירדני, המ״כ, ניסה להעיר אותי לתורי להיות ער (2/3 ערים ו-1/3 ישנים) ובחיי שניסיתי להישאר ער – אבל עם הגשם שלא הפסיק, כל הזמן מצאתי את עצמי שם את הנשק על הבוץ ואת הראש עליו, ונרדם. הוא ניסה לומר לי שאני צריך להתבייש בעצמי, שזו לא צורה, שזה עלוב, שזה לא חברי ולא חיילי – ואני נרדמתי שוב, ושוב, ושוב. הייתי חייל זין.

אם חייל שלי היה מתנהג ככה כעבור כמה חודשים כשאני הייתי כבר מפקד, בטח הייתי מפוצץ אותו בכאפות, אבל מתברר שהמ״כ אדם היה אדם טוב ממני בהרבה. אחר כך צעדנו את המרחק הגדול עד סחלב. זה לא מעט קילומטרים, כי זה האזור הכי רחב של רצועת הביטחון בגזרה המערבית וראשף קרובה לקו אדום בזמן שסחלב זה מאה מטר מהגדר. כל הדרך צעדנו בבוץ, ופק״ל החובש שיגע אותי. היה לי כבד ומייאש וכל שרציתי היה שנעלה כבר על מטען כמו בתרגולות שעשינו לפני המארב, ואז מישהו ייקח את האלונקה והפק״ל יהיה קל יותר. למעשה, שאפתי שאני אהיה זה שיתפוצץ, ואז לא רק שלא אצטרך לסחוב – בכלל יצטרכו לסחוב אותי. העלייה לגדר הייתה בציר טנקים, שאחרי הגשם היה כמו שדה חרוש וספוג מים. הבוץ הגיע עד הירכיים, וכל הרמה של הרגל הייתה מאבק. אורי המ״פ, שהלך בראש הכוח, זיהה שיש לו את רווחי היום הכי חייליים בהיסטוריה של צה״ל: לאף אחד לא היה כוח לצעוד בבוץ הכבד, ופתחנו מרווחים של עשרות מטרים אחד מהשני. כשהגיע אליי, שאל אותי למה אני לא זז. "אני לא יכול לזוז", עניתי, "תתקדמו – אני אשיג אתכם". הוא אמר לי להפסיק לבלבל את המוח ודחף אותי קדימה, כאילו זה מסע בטירונות ולא סיום של פעילות מבצעית.

בסוף סיימתי את הטיפוס בבוץ והגעתי לגדר. כשהגעתי לחדר שוב נרדמתי – בלי מקלחת, בלי להוריד את הבגדים, עם הבוץ, עם הפקל״ח זרוק ליד המיטה שלי. כשהתעוררתי, סיפרו לי שהייתה פריסה טעימה בחדר האוכל. זה לא עניין אותי. הדבר היחיד שרציתי זה שמישהו אחר ייקח את הפק״ל הזה שכל כך שנאתי ותיעבתי באותו שבוע אל ארון הפק״לים, ולא לראות אותו יותר אי פעם. עשיתי עוד עשרות מארבים אחר כך, כולל קו שלם שיוחד בעיקר לאלה, ורובם המכריע לא השאירו בי ולו זיכרון קטן – אבל את המארב הראשון ההוא, המאמלל כל כך, אני זוכר מצוין לפרטי פרטים.

עייפות ובוץ, בוץ ועייפות. יאוש.