17 שנים אחרי הגיחה הראשונה.

כשביקשתי רשות לכתוב על הגיחה הזאת אמרו לי: "כל מה שאתה כותב מתוך חוויה אישית בתא הטייס – הוא לא בעייתי". אז חשוב לציין שכל מה שהוא לא חוויה מתוך תא טייס – הוא לא בדיוק אמת, השמות אינם נכונים וגם הארועים עצמם – מעוותים קצת.

חיל אוויר היה ברובו בחופש. כמו תמיד, ביקשתי ששלושה ממטוסי הטייסת יחומשו עם ארבע פצצות מתבייתות לייזר של טון, כל אחד – במשמרת שלי לא תהיה "הפתעת יום כיפור". בצהריים, שוב ירו על ישראל מטח קטיושות מלבנון. לא ממש יודע למה, אבל צלצלתי לטייסת וביקשתי שימלאו את הבידונים בדלק, ישימו את כל הכדורים הפירוטכניים ונעבור לכוננות קצרה להמראה. מכיוון שמטחי קטיושות על הגליל היו כבר דבר כמעט שגרתי, הייתה לנו פקודת תגובה מוכנה מראש – ולכל כונן היה תיק עם פנקסי תצלומים שמכסים את כל לבנון – משהו כמו ארבעה "ספרי טלפונים" של תצלומים, ובנוסף "פקטה" של תצ"אות – של כל הגשרים הגדולים בלבנון – "ג'אסט אין קייס".

כשהגעתי לבסיס, כבר היה ערב. הטלפון המוצפן צלצל: "מפקד חיל אוויר רוצה לדבר איתך", אמרו לי. "יש לך מטוסים חמושים?", מפקד חיל אוויר שאל, "וודאי" עניתי. "שיזנקו ללבנון", הוא אמר. "אבל, מה המטרות?" שאלתי. הוא השתתק רגע ואמר: "שימריאו, אחר כך נראה". מנהל הטיסות בטייסת אמר לי: "מה זה הבלגן הזה, לא ירדה פקודה במערכת הממוכנת, הצוותים לא יכולים ללמוד מה המטרה". "תקרא לכוננים" אמרתי לו – ותוך רבע שעה הם היו באוויר – בדרכם צפונה, בתוך החושך. הטלפון שוב צלצל ומפקד חיל אוויר היה על הקו: "יש לך עוד מטוסים חמושים?" הוא שאל. "יש את המטוס ספייר" אמרתי, "אני יכול לקחת אותו ולהמריא". "תמריא", הוא אמר מנהל הטיסות היה נווט שעוד לא הוכשר למשימות פצצות לייזר ב"רעם", אבל הוא היה נווט וותיק של פנטומים. "בוא", אמרתי לו, "נלך לטוס", הוא הסתכל עלי במבט ארוך – ורץ להתלבש.

ממריאים בחושך צלמוות, טסים בערך מאתיים ק"מ אחרי הזוג הראשון שהמריא. הם מקבלים מטרה – גשר על כביש החוף לביירות. אנחנו נכנסים למעגל המתנה מעל הים – באמצע החושך, מטוס בודד, לבד בשמיים. אחרי דקות ארוכות זה נראה לי לא הגיוני שאני אמתין בים ובסוף – חס וחלילה שהאירוע יגמר לפני שנקבל משימה – אני מבקש להיכנס לתקיפה על גשר הליטני המרכזי ולמרבה ההפתעה, מקבל אישור. יעף ראשון, פוגעים בול – אבל לא קורה כלום לגשר. ביעף השני, כבר יש עננים, יש קצת נ"מ, צריך להיזהר שלא יהיו הסתרות לקרן הלייזר. פוגעים בול – אבל לא קורה כלום לגשר והמרחב כולו מתכסה בעננים. אני חוזר למעגל ההמתנה בים ומבקש בקשר: "נראה לי ששפך האוואלי נקי מעננים – נוכל לתקוף את הגשר על שפך האוואלי?". גם הפעם, אחרי השהייה קצרה – מקבלים אישור. חושך, יש די הרבה עננים, ובכדי להבטיח שלא תהיה הסתרה אנחנו מטילים את הפצצה מכיוון הים, ומייד סוגרים את שני המנועים ודוחפים את הרגל עד הסוף – כדי שהמטוס יטוס "על הצד" – וככה, מאיטים למהירות מאוד נמוכה וממשיכים לצלול בזוית קבועה אל המטרה – מה שמבטיח קו ראיה קבוע.

אלוהים, רק שלא תהיה הסתרה ללייזר. מעל הים אין נ"מ. הפעם, הגשר  – גשר טורקי מאבן – מתמוטט מיד בפגיעה. אנחנו נשארים במעגלים מעל הגשר כדי לצלם את מה שקורה, מקווים שאף אחד לא יהרג בטעות. הנווט שומר את הגשר בפריים, אני מטיס את המטוס ורק מציץ למסך מדי פעם. לשמחתנו, הרכבים שמגיעים מזהים את העובדה שהגשר הרוס ונעמדים בצד, ואז הנווט צועק בהשתאות: "תראה, תראה מה הוא עושה. אני מציץ למסך ורואה מכונית מגיעה במהירות אדירה מדרום – עוקפת את הפקק – וננעצת בתוך הבור שנוצר בגשר.

אחרי התחקיר, מיהרתי לצלצל לג'ניפר, דוקטור ג'ניפר, אנליסטית מודיעין שהיכרתי בנסיבות אחרות. את הדוקטורט שלה היא עשתה על יחסי השיעים הלבנוניים עם האימפריה העותומנית במאה החמש עשרה. אשה יפה עד כאב, אף פעם לא הבנתי איך היא הפכה לאנליסטית מודיעין. "תגידי, ג'ניפר, למה לעזאזל המכונית הזאת נסעה לתוך הבור בגשר", שאלתי אותה. "אני אבדוק ואחזור אליך", היא הבטיחה. ואכן, למחרת היא חזרה אלי ואמרה לי: "המדובר, כנראה, במפקד גזרת דרום לבנון של חיזבאללה – אולי הוא חשב שההפצצות מכוונות אליו – נכנס למרצדס האדומה שלו והחל בנסיעה מטורפת צפונה, לברוח מחייל אויר, לך תדע".

יומיים אחר כך, מישהו שלח לי תמונה שהתפרסמה בעיתון סורי כמדומני, המרצדס האדומה, עם חיילים שעומדים על שברי הגשר. שנה אחר כך, כוחות הקרקע יצאו מלבנון. אנחנו המשכנו לבקר שם מידי פעם