אם עשרה קבין של טירלול וניגודיות ירדו על דרום לבנו,  ללא ספק כולם באורח פלא ירדו רק על מוצב רותם. המוצב הכי חודר בגיזרה המערבית של דרום לבנון עם נוף פסטורלי שנשקף מהצוק. בימים טובים היית רואה את עשירי העיר צור ביאכטות שלהם. מוצב שהיו בו כוחות שריון, מודיעין וחיל הים, מה שאומר לחפ"שים כמונו את מילת הקסם – הקצאות, ים של הקצאות. היינו אוכלים שם אוכל מגוון ושווה בכמויות, תודות לחיל הים. אנחנו, שהיינו רגילים להתפנק בעיקר על גללי עיזים ביום טוב, הרגשנו שנפלנו על מסעדת מישלין שלושה כוכבים (בניכוי הצרבות, כן?). בתוספת הנוף הבלתי נפס, זה הרגיש כמו קלאב הוטל לוטראקי יוון.

אבל לא ממש. אכלנו שם הפגזות כל יומיים שלושה ובימי שישי, כשהיו יוצאים המחבלים מהמסגד ברעל שלהם, היו נותנים מטח גדול יותר ופעם אחת גם איזה טיל ברבאק. קיץ 99', פתיחת ציר ראשונה שאני יוצא אליה מרותם, בראש צועדים בגאון ויטאל מתוק ורומן ברונשטיין. עבדכם הנאמן, שהוא במקרה גם חובש, נמצא בנגמ"ש האחורי, מחפה לאחור שאף אחד לא יתקרב, כמו למשל מכונית תופת. וכמובן, מיד באות מכוניות וכולם עומדות יפה בתור חוץ מהרכב הראשון, מרצדס, שכל פעם "גונב" קצת ומתקרב ואני צורח לו להתרחק והוא מחייך. ואז, ואז, הוא מראה לי שיש לו קלצ'ניקוב ביד וממשיך לחייך. כמו שאומרים – אז מה אתה היית עושה? ישבתי לו עם הכוונת על הפרצוף ושנגמרה פתיחת הציר התברר שזה צד"לניק מ"פ מעבר חמרא שחשב שעל אזרחי זה יראה בסדר שהוא עם קלצ'ניקוב. הגיעו ויטל ורומן, שוחחו עם הבחור ורומן אמר לי אחר כך שאולי הייתי צריך לירות. ויטל אמר לי למה אני עושה פדיחות ומכוון אליו נשק.

פצוע ראשון במוצב רותם, הפגזה שגרתית ונכנס שריונר עם רסיסים ברגל בריצה פנימה. עכשיו זו בעיה כי בבה"ד 10 הפצוע מגיע על אלונקה וכאן הוא בא בריצה. "אח שלי, שכב רגע על האלונקה פה בסדר?", ומיד חובשים אותו יפה יפה ושאר החובשים דוחפים לו שלושה ליינים של עירוי. עד שבא הפינוי נראה לי שהיה לו חצי קוב פיפי. בקושי איבד דם אבל תקעו לו בוכטה של עירויים 🙂