בקיץ '97, לאחר סיום המסלול עם צוות לוחמים מיוחדים ונהדרים, הצטרפנו לפלוגה (פלנ"ט 604) שהייתה כבר בקו לבנון. ושובצו לבופור. נשאר לנו כחודש וחצי עד סוף הקו והחלטנו שהמפקדים יעלו לשבוע חפיפה בעת שהצוות יהיה בבית ברגילת סוף מסלול, שלאחריה יצטרף אלינו לבופור לחודש שלם, ללא יציאות, מה שיעזור לנו להוריד את העומס וימנע ויכוחים לגבי מי יוצא ומתי. בסוף הקו נצא יחד לרגילת סוף קו.

לאחר שבוע הצטרפו אלינו הלוחמים והתחלנו בפעילות בקו של שמירות, מטבחים, מארבי עורב ומארבים רגילים, מארבי ארטישוק ונגמחון ופעילות בתוך מוצב צד"ל. בכל שבוע היתה מגיעה או מתבטלת שיירה למוצב והיינו חוטפים פצמ"רים מכול כיוון. כתוצאה מכך, לא היתה אספקת מים סדירה, שתינו מי חירום מג'ריקנים ויצא שלא התקלחתי 35 יום. הייתי מחליף מידי פעם גרביים, כול פעם רגל. ישנים על מדים ונעלים, כוננות תמידית! כל יום היה אירוע, כל יום ירו פצמ"רים, כל יום מארב ופעילות. היה מתוח מאד! בכל בוקר כוננות עם שחר, ערפל סמיך, לילות שחורים שלא רואים ממטר, תה וקפה לשומרים בעמדות. שיגרה.

היה לנו קשה להיות בעמדות ברזל במוצב בעת ירי פצמ"רים על המוצב – סביבך נפילות ואתה תוהה מתי זה יפגע בך. פעם אחת, בעת ירי מאסיבי של פצמ"רים על המוצב, חזר אחד הלוחמים "רוגש וגועש" מעמדת הש.ג., "זה נפל ממש לידי, עוד חצי מטר והיה הורג אותי". יא ווראדי. לקראת סוף הקו, בשבועיים האחרונים, החלו להגיע ידיעות מהקמ"ן לגבי התקפת מוצב ותקיפת השיירות העולות למוצב בעיקר לקראת ההחלפה. כמה ימים לפני סוף הקו אנו מקבלים ידיעה כי בשיירת ההחלפה הולכת להיות התקפת מוצב בשילוב טילים ומטענים. המתח בקרב הלוחמים עולה. ביום ההחלפה, קיבלנו משימה לפתוח ציר עד לעיקול למטה ולחפות לכיוון נבטיה בעת שהשיירה עולה. בלילה שלפני, אף אחד לא ישן מרוב מתח ולחץ, משחקים ששבש ומסתובבים. בבוקר ההחלפה ולקראת היציאה לפתיחת הציר, פתאום ראיתי את אחד הלוחמים מניח תפילין, על אף שלא היה דתי כלל. שאלתי אותו לפשר העניין והוא ענה לי: "מה מורגן, אני מפחד…". יצאנו לפתיחת הציר בידיעה כי יש מטען על הציר, ככל שהתקדמנו לכיוון העיקול עלה הלחץ. פתאום הסורק תיילים צועק: עצרו כולם! תייל!

לאחר כמה שניות הוא אומר "זה בסדר, אפשר להמשיך". ואני אומר "אף אחד לא זז!". שואל, "מה זה בסדר?", הוא עונה "זה קורי עכביש". לאחר אישור הגשש המשכנו תנועה. סרקנו עד לעיקול ונכנסנו לעמדות יום, החוליה שלי מאחורי בולדרים, מחפה לכיוון נבטיה, והחוליה של סגני קרובה לעיקול. כך חיכינו זמן רב עד להגעת השיירה, מוצצים חמציצים. השיירה עולה, משאיות, רכבים ושני רכבי ספארי עמוסים בחיילים. בעוד השיירה עוברת את העיקול ומטפסת במעלה העליה, אני שומע פיצוץ מרחוק ואחריו פיצוצים קטנים. מיד אני מכריז בקשר "טילים, טילים, טילים", ואנו פותחים באש לכיוון הסאגר. הטיל מתעופף באיטיות מעלינו ופוגע במיכל הסולר של הספארי, המשאית מתחילה לבעור, הלוחמים שעליה קופצים במהירות לצד הדרך ותופסים מכסה. לפתע, אני רואה את סגני מטפס על הספארי ומתחיל לזרוק ציוד ותיקים מהסלים האחוריים. אני אומר לו בקשר שיעוף מהספארי, שיעזוב את התיקים! והוא עונה לי: "הכלבים, הכלבים". השאירו את הכלבים קשורים לסלי הציוד. לאחר ששחרר את הכלבים ירד וחזר לכוח. איש קר רוח עם נשמה זהב! (והיום הוא מנהל את המלר"ד באחד מבתי החולים בצפון, לוחם בחזית הקורונה, אלוף!) בנתיים ירי ופצמ"רים מכול הכיוונים.

לקראת חשכה ירדנו מהבופור יחד עם המובילית שלקחה את משאית הספארי השרופה. זה היה הקו האחרון שלי בלבנון!