באותו בוקר עוד לא ידענו שזה הסוף. הפעם האחרונה שבה נראה אותך. זה התחיל כעוד בוקר שגרתי במוצב דלעת שבדרום לבנון. חבורה של חיילים שרועים על מיטות בחדר הבטחון. מדים דהויים, נעליים, אפודים. שקט מדומה. לפתע החלו ההפגזות – התקפת מוצב. נפילות…שגרה. כבר לא מתרגשים מרעש המרגמות. בלט ברקע קולו הרועם של החמ"ליסט. "יציאה. נפילה". אדישות. לפתע, נשמעה קריאה שונה. מפתיעה, מצמררת. "פרח בדופן ימין, פרח". המילה הזו מהדהדת בראשי. פרח? הרי זה לא תרגיל. "חוליית פינוי לדופן ימין", צורח החמ"ליסט. חוליית פינוי מהצוות שלנו מזנקת תוך מספר שניות ועולה לסוללה. לאחר מספר דקות שנראו כמו נצח, אלונקה מורדת לחדר הבטחון. ליחשושים. מישהו אומר שזה אבי. אבי שלנו? לא, זה לא יתכן. העיניים מסרבות לראות, המוח מסרב לקלוט. הלב דופק על 180.

10 חודשים לפני, נוב' 1996. תחילת החורף, תל ערד, מחלקה 2 היכונו לקבלת המ״מ. הקשב! קצין צעיר נכנס לאוהל המאובק. גבה קומה, רחב כתפיים, יפה בלורית. בוחן אותנו בחצי רצינות, חצי חיוך. שלום מחלקה 2, אני המ"מ שלכם. אני זוכר שבחנתי אותך. את התנועות, את התיפוף על השעון, את החיוך. הרשמת אותנו מאד במפגש הראשון.

בתחילת הטירונות לא נפגשנו הרבה, ענייני דיסטנט וכדומה. היית מבליח מידי פעם בכל מיני מקומות שונים ומשונים. פעם על גבעה, פעם במטווח, פעם באמצע הלילה. תמיד מתבונן, תמיד בוחן. יום אחד, הצוות חזר מאימון בשטח, חצי יום בגשם. חזרת רטוב מכף רגל ועד ראש. "איפה היית עמרי?", "תורנות מטבח המ"מ". "חבל", אמרת לי בחצי חיוך, "הפסדת את כל הכיף".

במסע החולות היית מאושר, הובלת את הצוות בעוצמה. נהנית לשאול שאלות כמו איזה ישוב נמצא על ההר (תשובה: אין לי מושג). במהלך המסע כעסת על הצוות שלא עוזר מספיק לפק"ליסטים. על מנת להכניס משמעות לדבריך, הכנסת את כולנו לים עד לגובה הברכיים. כמובן שאתה נכנסת הכי עמוק. בשלב מסוים, לקראת תחנת הכח בחדרה, אמרת למאגיסט שלנו (שקד) שיתן לך את המאג. מכיוון שהייתי צמוד אליך ראיתי את ההפתעה על פניו. לאחר שבדק שאתה רציני, העביר אליך את המאג בשמחה. וכך הלכת לך מספר קילומטרים עם המאג על כתפיך, שמח וטוב ולב. כשעלה השחר, שלפת רימון עשן מהאפוד וביקשת ממני לרוץ קדימה ולהדליק אותו. וכך עברנו כל הצוות במסך עשן כמו בסרט הוליוודי, מתועדים על ידי המצלמה.

קורס חבלה. רגעי משבר שלאחר סיום טירונות. כעסת עליי, החלטת שאני לא משקיע, נתת לי שבת. לאות מחאה, החלטתי שאני עוזב את הצוות. לקח לי יומיים בדיוק לסיים את המחאה. בכל זאת, בסיס צוקי עובדה באמצע המדבר וקצת קשה למחות כשהאמצעים היחידים שעומדים לרשותך הם טלפון ציבורי, טלכרט וסניף של בגנצי. אני זוכר שבתורנות המטבח של ערב שישי, אחד הטבחים התעמר בנו. בתגובה, נטשנו את המטבח מבלי שאישר. הוא הבטיח שיגיש תלונה. לאחר מספר שבועות פגשתי את אותו טבח והוא אמר לי שאני צריך להגיד תודה שיש לי קצין כזה גבר. מסתבר שבאת אליו במיוחד, דיברת איתו בגובה העיניים ("מה המצב אחי…") ושכנעת אותו שלא יתלונן עלינו. לאחר כן התחלת בשיחות אישיות, שאלת אותי על אחד מחברי הצוות שהיה במשבר. ברגע של אומץ אמרתי לך: "אבי, הוא פשוט לא מתאים לצוות! הוא לא רוצה להיות פה". "עמרי", ענית לי בקול אבהי אך תקיף, "האם דיברת איתו אי פעם? האם ניסית להבין מה עובר עליו?"

מסע הכומתה החל אחר הצהריים בצוק ארבל שליד טבריה. צעדנו מאחוריך מרוצים ומגובשים. היית במצב רוח מרומם. צעדת בנחישות, חמציץ בפיך. ויצמן ניצל את שבירת הדיסטאנס ושאל אותך הרבה שאלות. אני בעיקר הקשבתי ונהניתי מהרגע. בשלב מסוים, החלטתי שאני צריך לשאול משהו. "אבי, איך אתה יודע את הדרך?" "האמת, עמרי", ענית לי, "אין לי מושג. אתה רואה את הגדר שמימין? אני פשוט צועד פה לאורך הגדר עד שנגיע לנקודת שתיית המים הבאה." כיומיים לפני העלייה לקו שאלתי אותך מה צריך להביא. ענית לי בציניות האופיינית "גרביים, הרבה גרביים. והכי חשוב עמרי, המון צ׳ופרים…"

חדר הבטחון של צוות הסמלים. אתה שוכב על אלונקה, ראשך מוטה, פניך מכוסות בצבעי הסוואה מהלילה. ידך שמוטה. השעון שבור. אני מביט המום והלב בוכה. "ארבעה מתנדבים", צועק החופ"ל. לקחת את האלונקה למסוק. אני מזנק ראשון, ניגש אך לא מצליח. המוח מסרב לתת את הפקודה האחרונה. אני מבקש החלפה. מבט אחרון. אתה מתרחק. להתראות אבי.

הזכרון הוא דבר מתעתע, לעיתים נדמה שזוכרים בצורה שרוצים. 20 שנה. אזכרות, ימי זכרון, מפגשי צוות. התבגרנו אבי, הילדים של חורף 96 גדלו והתפתחו – משפחה, קריירה ,ילדים, כרס קטנה, שיער שהאפיר. ורק אתה נשארת צעיר לנצח. לנצח צעיר. לנצח צוות אבי.