צוות צעיר, נוב' 96, פלחה"ן נחל. קיץ 1997, עולים בפעם הראשונה ללבנון, למוצב דלעת. הפלוגה רוויה הרוגים – אירוע הבז ואח"כ אסון המסוקים שתפס את הצוות בסוף הטירונות – אירועים שהשאירו את הפלוגה חבולה פיזית ונפשית. צוות צעיר בדלעת אומר מעט פעילות קרבית והרבה יותר תחזוקת מוצב, כולל פעילויות חשובות ביותר כגון טאטוא מאבק את הרחבה החשופה לפצמר"ים. לאחר שבועות מספר של התאקלמות לריחות ולהפצצות, קיבלנו צ'ופר  – לתפוס את הדר (הדס), מוצב צד"ל דרומית לדלעת. עלינו על הנקפדונים ושיקשקנו כל הדרך להדר. אגב נקפדונים, כלי מיוחד ביותר שדורש 2 אנשים לתדלק אותו, אחד שמתדלק, ושני שדואג לך למקלחת סולר.

הצד"לניקים הבינו דבר או שניים לגבי לבנון – מוצב הדר היה ממוגן גם מלמעלה! חידוש מהפכני שדלעת תקבל רק לאחר שכבר יותר מדי אנשים טובים ישלמו על כך בחייהם. החיים בהדר היו הרבה יותר חופשיים, רק הצוות שלנו ועוד כמה מגל"ניסטים שושואיסטים שבאו כנראה לעשות משהו חשוב. אין נקיונות (גם ככה הכל שם מזוהם), מבשלים לבד אז האוכל הרבה יותר טעים וזמין, והרבה פחות סינג'ורים והרבה יותר זמן פנוי. יחד עם זאת, התקפות המוצב הרבה יותר מפחידות – מוצב הדר, משום מה, היה למיטב זכרוני די פתוח מהצד המזרחי שלו, ומאד מאד קרוב לכפר תיבנית. בעמדות הקבועות שכבו להם מקלעים סטייל מלחמת העולם הראשונה ומזרונים מעופשים.

בוקר אחד, היה בפיצוץ אדיר שנמשך בהתקפה מאסיבית על המוצב. אני עומד בעמדה הדרומית קרוב מאד לכפר, יציאה יציאה! בום. ואז אני שומע מה שחשבתי לעצמי כירי נק"ל על העמדה שלי, יריתי לכיוון כללי של הכפר במאג, עד שהרגשתי את כל הגוף שלי רועד ביחד עם איתו. בסוף ההתקפה, הבנתי שיש פצועים – המגל"ניסטים עמדו כנראה חשופים בעמדה המערבית שלהם וחטפו תול"ר ישר לעמדה. לא יודע בדיוק מה קרה אבל המגל"ניסטים עזבו את המוצב וכנראה לא ירו את ה"מיוחד" שלהם.

את הדרך חזרה אני לא זוכר, אך כשהגענו לרחבת התדלוק, כיביתי את המנוע ופתחתי את המדף של הנהג, הרמתי את הראש לצאת ופתאום כדור מאג תועה מתפוצץ ושורק סנטימטרים מעלי. אני מסתכל על מפקדי אבי בוק שישב על המאג ופרק אותו, מחליפים מבטים ויודעים שלא נדבר על מה שקרה הרגע לעולם.

ב-7 לספטמבר 1997, אבי בוק ז"ל נהרג מפצצת מרגמה בדלעת. מאבי אני זוכר הרבה דברים קטנים. הבנתי את גדולתו, רק לאחר מותו.

לאותו אירוע מזווית אחרת, ראו התצפית על תיבנית