בשנים בראשונות של לבנון לא היה איום משמעותי על הטנקים, אבל בשנות ה-90 איום הטילים נהיה ממשי מאוד עם טילי סאגר ואחר כך טילים מתקדמים יותר, דבר שגרם לאיום משמעותי על פעילות הטנקים ברצועת הביטחון. יש פה בקבוצה סיפורי גבורה מדהימים על היתקלויות מטווח אפס, מטענים וסיפורים קורעי לב, אבל חשבתי גם לשתף איזה סיפור של שריונרים שעם המון מזל נגמר טוב למרות שכמעט התחיל מאוד רע.

ב-94 הייתי מ"מ בפלוגה מ' גדוד 75 "מחץ עוצמה ללא רחמים" (שם מאוד לא פוליטקלי קורקט) של המ"פ איל שניידר, המג"ד היה איל זמיר. עלינו ללבנון והיינו שני טנקים בטייבה יחד עם רובאית 12 של המ"פ אופק בוכריס והסמ"פ עשור. בשלב מסוים היינו צריכים לעבור לשבוע למוצב שומריה עליון להיות בכוננות לאיזה משהו עלום מאחורי קו אדום ויצאנו עם כח בפיקוד המ"פ והטנק שלי. אחרי שבוע של מארבי ארטישוק, בלילה האחרון לפני שהיינו אמורים לחזור, היה חשש ששמו לנו מטענים ביציאה מהמוצב ולמחרת היה צריך לפתוח ציר עבורנו על מנת שנוכל לחזור. למחרת חיכינו במוצב שכוח נח"ל יפתח לנו את הציר. לקראת סיום פתיחת הציר, אני רואה את הצוות שלי מצטלם על הטנק עם הגולנצ'יקים ואני עומד בתוך המוצב ומדבר עם המ"פ לקראת החזרה. אני זוכר את עצמי מסתכל על כוח פתיחת הציר מתקרב לש"ג של המוצב וברגע שהגשש נוגע בשער בתזמון מושלם, נשמע פיצוץ חזק מאוד ומתחילה מהומת אלוהים, פצמ"רים וטילים מתחילים ליפול על המוצב. באותו רגע, שאני עדיין זוכר אותו כאילו זה היה אתמול, הכול עובר להילוך איטי כמו בסרטים, כאשר זאת היתה הפעם הראשונה שירו עלי טיל סאגר, ולכן למרות שכאילו ידענו למה לצפות, לקח לי כמה שניות ארוכות להבין שיורים עלינו טילים. איך שהתפוצץ הטיל הראשון בש"ג והתחילו ליפול הפצמ"רים, התחלתי מיד לרוץ לטנק שהיה במרחק לא גדול מאיפה שעמדתי. איך שאני מגיע קרוב לטנק, אני שומע רעש שיקשוק כמו של מסוק מעל הראש שלי, אני מרים את הראש ובגובה של איזה חצי מטר מעל הראש שלי עובר טיל סאגר ומתפוצץ בתוך סוללת העפר שהייתה משמאלי (יש לי עדיין את השברים של הטיל בבית). באותו רגע לא הבנתי בכלל מה אני רואה ומה עף לי מעל הראש. הכול כאמור נראה לי כמו הילוך איטי.

אני מטפס על הטנק ודי נלחץ שאני לא רואה את הצוות שלי, אלא רק שני נשקים זרוקים על הצריח. אני נכנס לעמדת מפקד, שם ג'נטקס על הראש, מסתכל פנימה לתוך הצריח ורואה את התותחן יושב בתא עם כל המתגים דלוקים בוהה בי ורואה שהנהג (התותח) עידו איטח, נמצא בתא שלו והטנק מונע מוכן לתנועה. אני שואל אותם איפה יצחקי (שהיה הטען) והוא עונה לי שהוא במסדרון האחורי כי חשב ששם יהיה הכי בטוח. זרקתי לטען ולנהג את הנשקים שהשאירו על הצריח, תוך כדי שאני צועק עליהם מה פתאום הם משאירים אותם למעלה. הטען נכנס לתא שלו ואנחנו שועטים החוצה מהמוצב לתפוס עמדות. בדרך חסמה לנו את נתיב הנסיעה איזה פג'ו של צד"ל וללא היסוס נגחנו בה הצידה, פרצנו את השער שהיה נעול ונסענו לתפוס עמדות. ברגע שעליתי על הטנק והתחלתי לתת פקודות צוות, ממש כמו בסרטים ההילוך האיטי נפסק וכאילו חוזרים למציאות, שומעים את הרעש ומבינים מה קורה. כל החלק מהרגע שהתחילה התקפת המוצב ועד שיצאנו החוצה לקח בטח כמה דקות ספורות בלבד.

כאמור פרצנו את הש"ג ודהרנו לתפוס עמדות. בתחילת האירוע היה לי קשה להבין מאיפה ומה ועל מי יורים ולכן תפסתי עמדות מחוץ למוצב לכיוון שכבר ירו משם טילים על טנקים בעבר. תוך כדי שאני מתמקם אני רואה שכוח הנח"ל עומד כמו ברווזים בתוך הנגמ"שים על הציר, חשופים לטילים מכל הכיוונים, ואני מנסה לצעוק להם שירדו לעמדות אחוריות. הם ירדו למדרון אחורי וסגרו מדפים. לפתע אני רואה בזווית העין מימין, כדורים אדומים מתקרבים אלינו מכיוון הכפר פארון ומבין מאיפה יורים עלינו טילים (לא בדיוק מאיפה שחשבתי בהתחלה). נחלצנו מהטילים ועלינו שוב לעמדות אש. במקביל אופק בוכריס המ״פ עולה מולנו בקשר שגם הוא זיהה את היציאות ואני עונה לו שראינו אותם ואנחנו עולים לזיי* אותם, דבר שזיכה אותנו בהרבה נקודות זכות אצל הגולנצ׳יקים כשחזרנו לטייבה..

התותחן זיהה בוודאות את נקודת היציאה של הטילים בעינית, אבל לא התקבלה לזירה. הזנתי טווח ע"פ זיכרון מלזירה לשם בעבר. ביצענו ירי של מעיך לנקודה שממנה זוהו היציאות. הפגז הראשון פגע קצר ונתתי תיקון נוסף. את הפגז השני זיהיתי כמטרה. מיד אחריו זיהיתי טיל נוסף נורה לעברנו ונחלצתי שוב לאחור. אחרי שעליתי לעמדות ירינו עוד שני פגזים לאותה נקודה ללא תיקונים שגם הם זוהו כמטרות. תוך כדי ניהול האש ירדו מסביבנו פצמ"רים, הטען נכנס פנימה ואני ירדתי נמוך בכיפה. לא סגרנו מדפים והמשכנו לנהל אש עם נקודת היציאות. אחרי 4 פגזים נחדלתי בקשר ואחר כך לא נורו יותר טילים לכיווננו. נקודת הירי היתה קרובה למוצב האו"ם שהחל לירות זיקוקים אדומים כדי שנחדול את הירי, אבל זיקוקים אדומים נראים כמו טילי סאגר…ולכן המשכנו לירות עד שחדלו אותנו. יש מצב שחלק מההחלצויות שלנו היו מזיקוקים ולא מטילים, אבל התייחסתי לכל נותב כאל טיל. סה"כ להערכתי נורו לעברנו 5 טילי סאגר ועוד שניים כאשר הטנק היה במוצב.

כשחזרנו למוצב, הצוות סיפר לי את הסיפור מנקודת המבט שלהם. בשביל להבין כמה מזל היה לנו, צריך לדעת שבשומריה עליון הטנק היה עומד בצורה כזאת שהסוללה נמצאת בדיוק בגובה הטנק ולכן כל מי שעומד על הטנק חשוף לכל השטח ממערב ל"סלוקי". כאמור, תוך כדי שהם מתארגנים לחזרה, הצוות הצטלם עם החי"רניקים על הטנק למזכרת, מבלי לדעת שהם חשופים למחבלים שצופים בהם ושעומדים לירות טילים ופצמ"רים על הטנק ועל המוצב. החי"רניקים ירדו מהטנק והצוות שלי ישב על הצריח עם הגב לכיוון מערב וחיכה שנתחיל בתזוזה. פתאום הטען במקרה מסתכל לאחור ורואה כדור אדום שנראה כמו צ'קלקה מסתובבת ועושה רעש חזק מאוד כמו שקשוק של מסוק מתקדם לכיוונם. הם מתווכחים מה שנראה כנצח, אבל בטח היה כמה שניות, אם זה נותב או טיל, ואז התותחן צולל לצריח (עם הנשק), הנהג קופץ לתא שלו דרך הצריח והטען קפא ונשאר על סל הצריח ומההדף של הפיצוץ הראשון כמעט נזרק למטה. רק אחרי שהטיל מתפוצץ הוא נכנס לצריח דרך תא הטען. אין ספק שאלת המזל חייכה אלינו באותו יום, שכן אם הטען לא היה מזהה את הטיל הראשון, האירוע היה יכול להתחיל בצוות הרוג או פצוע קשה. העיתונים דיווחו על אזרחים לבנונים שנהרגו אבל אני מקווה עד היום שזה לא היו אזרחים שירו סאגרים באותו יום.