10 בלילה בערך, השיירה מתחילה לצאת מראש הנקרה על ציר החוף לכיוון מוצב רותם שנמצא על צוק גבוה המשקיף לעיר צור. אני נוהג בנגמ"ש האחרון בשיירה עם הוילון המחורבן שבקושי עובד. איתי בנגמ"ש מספר חיילים, מהם אני זוכר רק את המוביל שלי שנמצא עם הראש בחוץ (שמו שמור במערכת). מתחילים את הנסיעה המוכרת, אותה עשינו לפחות 15 פעמים, את הדרך אני זוכר בעל פה כמו ווייז.

בקילומטרים הראשונים יש איזור כזה שנתן לי הרגשה כאילו אני באיזה אי יווני – בתים לבנים עם חנויות שנראות כמו חנויות מזכרת באיזה אתר תיירותי. בכל אופן, נוסעים איזה 20 דקות ופתאום אני שם לב שלא רואים את הרכב שמלפנינו. אני אומר למוביל שלי שלדעתי פספסנו את הפנייה ימינה שעולה לכיוון המוצב. המוביל שלי אומר לי להמשיך ישר בכביש החוף עד שנראה את הרכב שאמור לחכות לנו בפנייה. נוסעים ונוסעים ואני שם לב שהכביש הולך ונהייה צר, אני אומר למוביל שלי שצריך לעצור ושאני חושב שטעינו בדרך. הוא אומר לי להמשיך. אני עוצר את הנגמ"ש, פותח את התא, מרים את הראש מחוץ לנגמ"ש ואני פשוט לא מאמין למה שאני רואה –  אני רואה את הרכס שעליו יושב המוצב מעלינו, אנחנו נמצאים על כביש צר באמצע עיקול, משמאלי הים, מרגלות ההר מימיני, ואז אני מבין שחצינו קו אדום ובעצם טעינו בדרך.

האופציה היחידה שנשארה לנו היא להמשיך להתקדם עד שנמצא אזור שאפשר להסתובב. הבעיה היתה שאם נמשיך בדרך, נסתכן בלהיחשף לכפרים העוינים שמהם יורים תמיד על המוצב, אם אני לא טועה, "בידה ואלמנצורי". המשכנו לנסוע ולמזלנו אחרי 50 מטר היה סוג של מפרצון. מיד התחלתי לסובב את הנגמ"ש כמו ברכב – אחורה קדימה, אחורה קדימה, עד שלבסוף הצלחנו להסתובב. כל הזמן הזה הפחד היה שתגיע מכונית מהכיוון השני ואז בכלל יהיה בלגן , כי הנגמ"ש לא היה מזוווד, לכל אחד הייתה מחסנית אחת ואפילו קשר לא היה. בקיצור אללה יוסטור.

חזרנו חזרה לאזור הפנייה שפספסנו, ראינו המון רכבים שמחפשים אותנו, היה בלגן שלם. כשהגענו למוצב היה תחקי,  אני חושב שמי שהוביל את הרכב שהיה מלפני ולא המתין בפנייה חטף על הראש.