חברים יקרים לנשק. יום הזיכרון לחללי צה"ל ממש מעבר לפינה, וכמו בכל שנה בתקופה הזו אני מוצף בזכרונות מהשירות הצבאי בכלל, ובעיקר מהשירות במוצבים החודרים ברצועת הביטחון בלבנון באמצע שנות ה-90. הקבוצה המדהימה הזו הצליחה להביא כל כך הרבה אנשים לפתוח את הפה ולספר כל כך הרבה זכרונות מלבנון, שקשה לעמוד בקצב. הסיפורים מחברים אותי מחדש לזכרונות שישבו חזק בראש, לאנשים, הפרצופים, לשמות של צירים ומילות קוד שרק מי שהיה שם יוכל להכיר. רציתי לשתף אתכם בקטע שכתבתי בעבר לציון יום הזיכרון לחללי צה"ל, שעוסק בלבנון בפרספקטיבה של זמן.

קיץ 1982. שעת ערב נעימה בירושלים. השמש מרפה קצת בדרכה לשקוע אחרי עוד יום מתיש. אני ילד בן שש וחצי, חסר דאגות בחיי הפשוטים, ממהר לרוץ למעלית אחרי עוד יום ארוך ומתיש של משחקים בחוץ עם חברים (אז לא היו מחשבים,אייפדים והתכתבויות בווטסאפ). אני עייף, צמא ורעב, רוצה הביתה. לחצתי על כפתור הקומה הרביעית. דלת המעלית כמעט ונסגרת, אך פתאום נעצרת – נעל צבאית שחורה ומאובקת עוצרת אותה. וואו! זה שלום החייל! זאת אומרת ״שארלי״, כמו שכינו אותו כולם. הוא פותח את הדלת, מחייך אליי ונכנס פנימה. כומתה חומה, מדים מאובקים, צ׳ימידן גדול ונשק – רובה שחור אמיתי של ממש! עייף, זיפים על פניו, הוא מחייך אלי, קורץ, טופח על כתפי ולוחץ על כפתור הקומה החמישית. נפעמתי כמו שרק ילד יכול. הערצתי אותו. שארלי החייל הגיבור! יצאתי מהמעלית בקומה הרביעית עם חיוך מרוח על פרצופי.

חלפו עוד כמה ימי קיץ מהבילים ופתאום – זעקות שבר בבניין. מהומת אלוהים והמוני אנשים ממררים בבכי. שארלי איננו. שארלי ז״ל, הוא שלום תמם מקומה 5, ממש קומה מעלינו, נפל כלוחם סיירת גולני ב-10 ביוני 1982 בקרב באיזור בקעת הלבנון. לא ממש הבנתי מה קורה. איך יכולתי בגיל שש וחצי להבין משהו כזה? איזה ילד בכלל יכול להבין?!

12.5 שנים מאוחר יותר, ואני בעצמי חייל לוחם המשרת ברצועת הביטחון ושב משם מידי פעם הביתה מאובק. הבנתי בעצב שלמרבה הצער כמעט דבר לא השתנה – רק שמות הנופלים מתחלפים, ומה שהיה הוא כנראה מה שיהיה. שנת 1995 היתה שנה מלאת תקריות ואירועים ברצועת הביטחון, וכמו תמיד רכס עלי טאהר "כיכב" ברשימת התקריות, וכמו 13 שנים קודם לכן, שוב מילאו לוויות צבאיות את הארץ. בחודשים מרץ-יולי תפסנו (פלחה"ן גבעתי) את מוצבי דלעת ובופור על הרכס, וספגנו אבידות ופצועים. ב-18 ביוני, יום מרהיב ביופיו עם שמיים כחולים וראות נהדרת, מראה שזכור לי כאילו היה אתמול, יצא כוח של צוות אזולאי (אוגוסט 94) לפתיחת ציר ממוצב דלעת לכיוון גשר החרדלה. הכוח הותקף מהמארב באיזור מטעי הזיתים של הכפר תיבנית בירי נק"ל ואר פי ג'י, ובעת ביצוע המרדף עלה על מטעני צד. באירוע נהרג לוחם הפלחה"ן הלל רוזנר ז"ל והגששים רב סמל מתקדם האני אל הייב ורב סמל מתקדם האשם רחאל זכרם לברכה. שני חיילים נוספים נפצעו. את קולות ההיתקלות אני זוכר מצויין, משום שהיינו כוח החילוץ שישב במוצב הבופור הסמוך (אחרי מארב בטן לילי) ודהרנו לעבר נקודת האירוע, שהסתיים לפני שהגענו לזירה.

חודש לאחר מכן, ב-17 במאי 1995, עוד יום בהיר, הותקף מוצב "דלעת" בשעת בוקר מוקדמת באש כבדה של טילים ומרגמות. התצפיתן אמיר קרא ז"ל נהרג מפצצת מרגמה שנחתה סמוך מאוד אליו. אחד מטילי הסאגר ששוגרו לעבר אחת העמדות פגעו בה ישירות ופצעו קשה את לוחם הפלחה"ן ערן שטרן התותח ממחזור נובמבר 93. ערן איבד את זרועו, מהכתף ומטה כתוצאה מהפגיעה, ואני זוכר אותו מפונה במהירות, מפויח כולו, על גבי האלונקה לכיוון מנחת המסוקים. הוא פונה לבי"ח רמב"ם וכשנחת שם סימן בידו וצעק: "למען המדינה!". הוא באמת ובתמים האמין במשימה ובמטרת השירות הקשה והשוחק שלנו שם. מה יותר מלח הארץ מזה? והיו עוד המון תקריות "שוליות" – הפגזות על המוצבים שהסתיימו ללא נפגעים, לעיתים בנס, מארבי בטן שוחקים ומעייפים, פתיחות צירים ועוד.

עבור הציבור הישראלי ברובו הגדול לבנון היתה אז כמו זימזום טורדני, ששב ומציק כשיש חלילה הרוגים או פצועים, או על פי נוסח החדשות המוכר והמדאיג: "סוכנויות הידיעות בלבנון מדווחות על חילופי אש כבדים בגזרה המזרחית של איזור הביטחון בלבנון, באיזור רכס עלי טאהר. דובר צה"ל מוסר כי צה"ל משיב אש לעבר מקורות הירי". באותן דקות ממש נהרסו חייהן של כמה משפחות, ולא ישובו להיות כשהיו. וכך היה בכל שנה עד הנסיגה. בסביבות 25 חיילים נהרגו שם בממוצע בכל שנה. וזוהי בעצם עבורי התגלמותה של תוגת הישראליות, המחזירה אותי למחשבות על חללי צה״ל זכרם לברכה, ועל אלה הרבים שיצא לי להכיר במהלך השנים.

לפני כמעט חודש ימים היה אמור שארלי לחגוג יום הולדת 57, עם משפחה וילדים ונכדים משלו. ובלב? חשש כבד שרשימת השכול תמשיך ותתארך, כי מה שהיה, הוא שיהיה – עד מתי?

בתמונות – שלום תמם ז"ל, הוא שארלי, שנפל ב 10 ביוני 1982 בקרב של סיירת גולני עם כוח סורי באיזור עין זחלתא בבקעת בלבנון, ועבדכם הנאמן, אותו ילד מהמעלית בירושלים שהתפעם מהפגישה עם שארלי החייל, בפתיחת ציר מהבופור לכיוון גשר החרדלה ביוני 1995, בדיוק 13 שנים אחרי נפילתו של שארלי. אני מחבק בחום את המשפחות השכולות כולן. יהי זכר הנופלים כולם ברוך.