לבנון בשבילי היתה בעיקר שגרה מתוחה. לפני שעלינו לכרכום ב-'97 סיפרו לנו על התקפות המוצב שהיו בעבר והראו לנו את הסרטים שחיזבאללה פירסם, בהם נראים חיילים בשגרת מוצב בכרכום, סרטים שצולמו על ידי חיזבאלונים שהגיעו קרוב מאוד למוצב בלי להתגלות. בתדריך הראשון במוצב שמענו שיש התראה חמה להתקפה על המוצב, וכך התנהלה השגרה בציפיה דרוכה בין משימה לשמירה לתורנות מטבח.

בלילות הראשונים אני זוכר ששמרתי בעמדת הש"ג עם האמר"ל בעין כל הזמן, עד שכבר כאבו לי העיניים. מסתכל לשיחים ומחפש מחבלים. בהמשך השיגרה עשתה את שלה והמתח ירד. אחת מעמדות התצפית שהיו במוצב אוישה על ידינו החי"רניקים – אני ועוד שניים, מוטי רונס ומתניה מלי – היינו צוות קבוע שתפס את העמדה הזו במשמרות. לא זוכר בדיוק למה, אבל הייתה מיטה בעמדה והנוהל היה שני חיילים בעמדה, אחד ער והשני ישן בכוננות. אז העדפתי לישון בעמדה עם החלון הפתוח לאוויר ולנוף, זה היה הרבה יותר נעים מלישון עם כולם בשפניה הצפופה והמחניקה.

היום זה נראה לי הזוי, מפני שבדיוק מעל המיטה הזו היה לוח שעם מלא רסיסים מפצמ"ר שהתפוצץ מול החלון של העמדה, על החבר'ה של הנח"ל שאותם החלפנו. אני לא בטוח, אבל נדמה לי שמהפצמ"ר הזה נהרג סמ"ר אורי פרידמן מהנח"ל. אגב, לפי אתר 'יזכור' הוא נהרג בשביעי של פסח, בדיוק לפני 23 שנים. ולא שלא פיצמרו אותנו, לעיתים קרובות היתה לנו השכמה של פצמ"ר או שניים בבוקר, אבל הם הקפידו לפגוע רחוק, כנראה כדי לא לגרור הסלמה.

כך חלפו הימים בציפיה, אך התקפת המוצב לא באה. שבועיים אחרי שירדנו מהקו, הנח"לאווים שהחליפו אותנו ספגו את ההתקפה הזו על כרכום.