ליל שבת, מאי 93', הצוות שלנו, אוגוסט 92 בחה"ן צנחנים, תשעה חודשים בצבא, מוציא מארב לנקודה דיפוס 58, על ציר תנועה צמוד לחורשה בשיפולי רכס עלי טאהר, בין דלעת לבופור, על ואדיון שנחשד כציר הגעה של מחבלים מנבטייה, הפרוסה למולנו, לרכס. יוצאים עם רדת החושך. שלום עליכם מלאכי השרת. אתם לא תלוו אותנו הלילה. מגיעים, מתמקמים, סך הכל לילה די נעים. אני שוכב ליד יובל רטיג. רטיג מבסוט. מורל גבוה. אוכל את הכריכים שלו מתוך שקית הלחם המוארכת שהביא מדלעת, מניח את הקסדה על החזה כדי להישאר ערני, מסמן לי עם הידיים סימנים משועשעים. רטיג הגיע אלינו זמן קצר קודם לכן מקורס טיס. בחור חכם, מחושל, יציב ותמיד במצב רוח טוב. שחקן כדורמים מכפר אז"ר. כולנו אהבנו אותו.

ארבע בבוקר בערך. זמן להתחיל להתקפל. האות ניתן, כולם חובשים קסדות, אוספים תוואי לוואי, מתכוננים לתנועה חזרה למוצב, מרחק כמה מאות מטרים. המ"מ אבי סמקאי מתחיל את הנוהל, קם והולך קדימה לנקודה שנקבעה וכורע. עכשיו אנחנו אמורים לקום ולתפוס את מקומותינו בסדר תנועה לפי מספרי ברזל. מגיע תורי. אני קם ומקפיד לדרוך על הפסיעות של זה שקם לפניי, מגיע למקומי בסדר תנועה וכורע. רטיג מספר ברזל אחריי. קם גם הוא והולך לכיווני. אני בטוח שגם הוא הקפיד ללכת על הפסיעות שלי. אני עם הגב אליו ועם הפנים קדימה. פתאום בום. דווקא עמום. יחסית לא חזק, ומיד אחריו מטר של אבנים ואדמה נופל לנו על הראשים.

אנשים מתעשתים ומתחילים ירי מונע 360 מעלות. אבי, או איתמר הסמל, לא סגור, צועק "מספרי ברזל". אחד! שתיים! שלוש! עכשיו תורי. אני צועק ארבע! דממה. סמקאי צועק "מי חמש? מי חמש?" אני מתאפס באיחור קל וצועק 'רטיג חמש'. "רטיג!, רטיג!", "מישהו רואה את רטיג?" פתאום אני קולט. אני שוכב על משהו רטוב וחם ומחרחר. שולח יד…

עזבו. צועק "מה זה! הנה רטיג פה". עמר החובש בא בריצה. גם אבי, שצועק "אוי ואבוי! אוי ואבוי!" חושך מוחלט. עמר מנסה בגישושים לשים ח"ע. אין על מה וגם החרחורים נפסקים די מהר.

פתאום אנחנו מבינים. אנחנו בתוך שד"מ. הקפאת מצב, אף אחד לא זז. מוציאים סנדלי חבלה. נהמת מנוע נגמחון החילוץ מתקרבת. אילת השחר מעלה אור ראשון. המראה והריח קשים. אבי לוקח כמה שקיות לחם ששימשו לכריכים ומתחיל להסתובב ולאסוף כל מה שצריך להיקבר. מעלים את האלונקה על סיפון הנגמחון, מכסים בשמיכה ומצטופפים מסביב. יקח עוד כמה ימים לשכוח את הריח. אני מתפלא לשמוע שהפיצוץ החלש ששמעתי משני מטר מאחוריי הרעיד את המוצב והעיר את כולם מהשינה.

ללוויה עצמה לא הספקנו להגיע. איחרנו במעט. אבל מאז כולנו בקריית שאול כל שנה באזכרה. לבנון היתה קשה ועוצמתית, אבל גם טובה. התקופה הכי טובה בצבא.