יוסי קורקין הי"ד הוא מסוג האנשים שברגע שאתה נפגש איתם, אתה מבין מיד שמדובר באיכות נדירה. ביחוד שזכיתי לבלות איתו לילה שלם באותו תא בסטי"ל, לילה שבו הספקנו לדבר על כל כך הרבה נושאים, מהסוג שאי אפשר לגלות. החיוך הרחב, הקול הסמכותי והשקט שהוא הקרין סביבו היו משהו שלא רואים הרבה.

זמן לא רב אחרי אותו לילה בסטי"ל, הגיע הלילה הארור שבו הוא וחבריו נפלו. הייתי קצין תורן. היינו דרוכים בשל המבצע החשוב שיצא לדרך. הכל היה אמור לעבור בשקט ובמהירות וכולם ציפו לקבל ממני בבוקר הודעה שהכל הושלם. אך מהרגע שדממת הקשר הופרה, היה ברור שמשהו השתבש ומאותו רגע הקפצתי אצלנו את מי שצריך והחמ"ל הפך לסואן וגועש. כשהתבררה לנו התמונה המלאה היה ברור שזהו מרדף נגד הזמן לאיתור חלקי הגופות, לפני שחיזבאללה ישים עליהם יד (והוא הצליח בחלק קטן בסופו של דבר, כזכור).

כשהגיעה רשימת השמות של הנופלים, הלם אחז בכל מי שהכיר את הדמויות מאחוריהן. עם הד"ר הרי הייתי רק חודש לפני כן במבצע, ישבנו אחד ליד השני וצחקנו: "צחי, נעים מאוד אני צחי". ועם רם לפני חודשיים, וכך כל שאר השמות המוכרים. 'שירת הצפצפה' נדמה באיבחת הפיצוץ, שעד היום חלוקות הדעות על מקורו.

משפחת קורקין, שייטת 13 וכל עם ישראל איבדו את טובי בניהם. ג' באלול התשנ"ז, 5 בספט' 1997.

יהי זכרם ברוך!