בערך באמצע הדרך שבין דלעת למוצב צד"ל הדס, היה לנו, לשריו, מטרת תאום כוונות . מאין בול פגיעה כזה שבכל בוקר, בנוהל קבוע, כל צוות טנק שחוזר מפעילות מכייל בעזרתו את כוונות הטנק. באחד הימים של סוף דצמבר 95 המטרה הזאת נפלה וכדי להרים אותה היה צורך לשלוח צוות חי"ר לתוך סבך צמחיה – שיתכן והוא ממולכד – בשביל להרים אותה חזרה.

במשך שלושה ימים נאלצנו, באור יום, לבצע תאום כוונות על אחד הבתים של נבטיה כשאנחנו חשופים לעיירה. ביום השלישי הגיע לביקור בדלעת מג"ד הרכס. הסברנו לו במה מדובר ושאנחנו חושפים עצמנו שלא לצורך, תשובתו: "תמשיכו כרגיל ואני אטפל בעניין". כרגיל באותו הלילה חזרנו לפעילות ועשינו מארב "ארטישוק", דב מוצב. הלילה עבר בשקט יחסי שכלל התמודדות בלתי פוסקת עם קור של 0 מעלות, זרזיף של גשם בלתי פוסק ועייפות מטורפת, בעודי בוהה במסך הירוק והזרחני, סורק בחי"ת-ים את הגזרה ומנהל שיחות נפש ברמה פילוסופית על משמעות החיים עם הטען שלי, שי חשוב – שהיה תמיד דואג שלא ארדם – ודוחף לי כל 20 דקות משהו לאכול (בעיקר שוקולדים של ורד הגליל). המועזין של נבטיה סימן את תחילתה של 'כוננות עם שחר', שלאחריה שמנו פעמינו חזרה למוצב לטיפול אחרי תנועה + טיפול לפני תנועה שכולל תאום כוונות יומי.

מיכאל שכטמן, הנהג, מקדם את הטנק ממשטח הטיפולים של המוצב עד לנקודה שבה ניתן יהיה להנמיך את התותח לכיוון אחד הבתים של נבטייה. הוא יוצא מתא הנהג להביא את מזוודת הבורסייט (מכשיר אופטי לתאום כוונות התותח) מסל צריח, אני בינתיים פותח דלתיות מחשב הירי של תא התותחן כהכנה לתאום הכוונות, שיגרה. שניה אחרי זה, פיצוץ עז וגל הדף תולש לי את הג'נטקס מהראש ומעיף אותי אל רצפת צריח הטנק, על הגב, כאילו הייתי בובה. אני מספיק לראות גל של אש מעל המדפים לפני שכנראה התעלפתי (זוכר רק שמרצדות לי תמונות מהילדות בתוך הראש). אני מתעורר אחרי כמה דקות כשאני מרגיש שמישהו נופל עלי, זה מיכאל הנהג, מטר תשעים גובה, קופץ ראש לתוך הטנק ונוחת עלי. מרים אותי על הרגליים ומסתכל עלי כאילו נחתתי מהירח. שואל אותי איפה גל (המ"מ) וחשוב (הטען)? בזמן הזה אני שומע, בתוך בליל הצילצולים באוזן, שקוראים לי בקשר. אני מרים את המע"ד ועונה חזרה – מהצד השני אני שומע את גל סער שואל אותי איפה מיכאל ואני עונה לו שהוא איתי, מסתבר שבמשך כמה דקות עלו מולי ולא עניתי. היו בטוחים שהלך עלינו. גל ושי חשוב הטען קפצו חזרה לטנק, לא היה זמן לחיבוקים. מיכאל הנהג מניע, אנחנו מתקדמים מעט ויורים מספר פגזים לבתים הקרובים למוצב שנמצא עכשיו תחת הפגזה.

כעבור כשעה חזרנו למוצב, עוד לא מבינים מה עבר עלינו. מסתבר שמיכאל – שעמד על צריח הטנק – ראה את הטיל שניה לפני ששהוא פגע כמעט בין תובה לצריח. ס"מ אחד למעלה והוא היה מוריד אותו ואוסף את גל ושי, ס"מ אחד למטה והיו מגרדים אותי עם שפכטל. הטיל פגע בול בתוך המיגון ולא חדר. מיכאל יצא עם רסיס קטן מעל העין, ועוד אחד שנתקע לו בנעל. שני רסיסים נוספים נהדפו מהטנק ישר לתוך האדמה הבוצית. שמירה עליונה או מזל גדול – כל אחד לפי תפיסתו.

אחרי שרופא המוצב בדק אותנו, נכנסיתי לתוך החד". בדרך עוצר אותי אחד הגששים ומכניס אותי לחדר שלו כשהטלויזיה פתוחה על ערוץ אל מאנר. הוא אומר לי שהרגע הודיעו שנהרגתם. בלבנון כמו בלבנון, לא היו סנטימנטים – בערב חזרנו לפעילות כי העבודה חייבת להימשך (יש לציין לטובה את המפקד שלי על שהתעקש לחזור לפעילות כמה שיותר מהר שלא ניכנס לאיזה פיק ברכיים או מחשבות מיותרות על הארוע).

בדיעבד זו הייתה טעות שלנו כצוות וטעות שיקול דעת קשה של המפקד שלנו שלא התעקש על הבטיחות שלנו , במרוצת השנים השלמתי גם עם זה. https://youtu.be/IXPJFVQEbxo