נכון שלפני הגיוס חשבתי שלהיות טנקיסט זה "לא מספיק" קרבי בשבילי. אבל מעט התחככויות איתם, באימונים ובמסלול, הבהירו לי את משהו על גודל ו"משקל" הטעות. תמיד הרגשתי מאוד חזק ואפקטיבי, גבר שבגברים עם המקלע שלי. תחושת הכח הזו קיבלה כאפה ברגע שהדבר הזה עבר לידי בתרגיל ונתן לי קצת פרופורציות. ולכן, מאז, חשבתי שאנחנו טובים, אבל תמיד יותר טוב אם יהיו כמה שיריונרים קרוב לצוות הקטן שלנו.

ואז הגענו לעישייה. מחליפים את סיירת גולני. הכל די כאוטי, לחוץ, מוטרף. נכנסנו לשם באחה"צ סוערים, מזג אוויר קשה, ממש לפנים. בלי לפרוק ציוד, מוכנסים לתידרוך ארוך, קשה, לא נגמר, של המ"פ מוקטוב התותח. תחושה של דחיפות ולחצי זמן, כי מייד אחר-כך יוצאים לזיהוי של המודיעין והקשתיות. עישייה היה אז מוצב קדמי, מוצב מעפן, בלתי ממוגן לגמרי, שמגדלי השמירה הפשוטים, עשויי הברזל, היו מעל סוללות עפר מינימליות. מי ידע ומי הכיר אז עמדות בטון? מיגון? הרגשתי ממש בוויילד וסט. אבל מה, יש לנו צוות שיריונרים וטנק. הם יעזרו לנו. סבבה לנו. יוצא החוצה, ואז אני רואה את המרכבה טובלת בבריכת בוץ סמיכה, ממש עד צריח. איזה יאוש. זהו, נגמר. אני מושבניק ומכיר קצת שקיעות, בוץ וגשם, אבל פה זה קיצוני. אין טנק. אנחנו לבד. החששות עולים. הרגשתי שאנחנו לבדנו. אני והצוות נטושים ובלי הגנה כלל. מודה שהיה לי קצת קשה.

ואז התחילו קצת קריאות ודיבורים בין השיריונרים. המפלצת מניעה. נהמה לא גדולה, וכמו עוף החול, כמו היציאה האייקונית מהמים של אורוסולה אנדרס בסרט "ד"ר נו", כמו בו דרק (לאוהבי הז'אנר), המרכבה יוצאת לה בקלילות מהביצה החומה, כאילו כלום. הרגשתי התעלות. אושר. כוח אינסופי. נשבעתי בי שאני מחזיק לעולמים מהטנקיסטים המדהימים האלו. כמה הזוי, כמה קסום. אנחנו לא לבד. רגע מכונן, כי חזר לי הביטחון. ממש אהבתי אותם.

ושוב מתחיל רעש בקשר, לחץ, ריצה. עולים לנגמ"ש בלי לפרוק ממנו כלום מהציוד שהעלנו מהארץ. יצאנו במהירות לדיווח על היתקלות ממש לפנים. חושך, בום, טראח, בלאגן, התהפכנו. 6 שעות אחרי היציאה משער פאטמה היינו בחזרה בשער עם גופת המ"מ האהוב, הנערץ. הלוויה למחרת, וחזרה למוצב. חוזרים לחודש אינסופי, ללא שינה, ללא הפסקה. השאריות מאיתנו, שנותרו במצב כשיר, לא מפסיקות לעבוד, כסוג של טיפול נפשי. בכל זאת, אנחנו הצוות הבוגר. וכל הזמן מרגיש טוב. כי יש איתי טנקיסטים.

חה"ן גבעתי. אוהב את השריונרים.