הכנות, תחקירים, איפוסים, צירי פינוי, הכל בעל פה. ברשת הקשר המארב יקרא 'עטלף' (מתחבר לתקופה ההזויה הזו). במקביל למארב המתוכנן לנו, אמור להיות מארב נוסף של יחידת עילית של צהל, שלא נפרט את שמה.
יוצאים למארב. בהתחלה ירידה תלולה מהמוצב עד לוואדי, אני זוכר את ההליכה הגשומה ליעד בתוך ערוץ נחל סבוך, הליכה בתוואי שטח קשה מאוד. במהלך ההליכה אני מרים את הראש לשמים, "יאללה אלוהים, תן לנו אוזניים", ופתאום קולט ניצנוץ של תיל ממש מעלינו. אני מסמן לעצור בצליל הדבילי שכנראה הומצא ע"י רוכב חמורים. כולם עוצרים. "מה קרה?", מתחילים ללחוש, וקובי מגיע אלי. אני מצביע לו לעבר השמיים, בערך באיזור שראיתי את הניצנוץ. הוא מסמן לקשר לא לזוז. מתחילים לבדוק ומגלים מטענים שאמורים להיות מופעלים מהאנטנה של הקשר. מחליטים להמשיך קדימה ליעד. היעד, מפגש וואדיות שנקרא 'הניצוץ', סוג של סרט אימה.
הלילה ממשיך להיות קר וגשום, וכשאני כותב גשום, זה גשם פשוט מטורף. מגיעים לנקודת היערכות, מתחילים להחליף בגדים. אני זוכר שאני מאבטח לכיוון היעד בזמן שחלק עולים על ציוד ואז רצים לי בראש סרטים שעדיין לא נכתבו בהוליווד, עד שמגיעים להחליף אותי, עולה על ציוד ומתחילים להתקדם לכיוון נקודת המארב. שוכבים בכוכב ומתחיל סבב שינה. הגשם לא מפסיק, יורד ויורד, קר, הידיים נרדמות, כפות הרגליים קפואות. ואז בקשר, המארב של יחידת העילית מבקש להתפנות מאחר ואחד הלוחמים בהיפותרמיה. נכון, אנחנו אותו צבא, אבל אני לא יכול להסביר את הבוסט חום שפתאום קיבלנו, את אזולאי, האח היקר שלי שמתגלגל מעל כל לוחם ואומר לו 'אנחנו גולני, כל זה קטן עלינו'. אני זוכר את המ"פ שניצר שואל ברשת הקשר אם גם 'עטלף' רוצה להתפנות ובמקביל עובר למוצפן ומזכיר לנו מי אנחנו.
ההיתקפלות לפנות בוקר מהמארב הייתה אחת הקשות, הליכה של פעוט בן 8 חודשים הרבה יותר מהירה. אני זוכר את רעש דריכת כף הרגל על האדמה, כאילו הולכים על זכוכית, הכל קרח. כל הטירונות, האימונים בגשם, השדאות המזופטת, ובאמת מה שנותן לך כוח זה האמונה בעצמך, בלוחמים שלצידך ובגאוות היחידה שלך.
בתמונה: סרן קובי אזולאי ז"ל, חבר ואח יקר.
