"הנמכנו בפניה שמאלית אל תוך החושך. הליטני עמוק הרבה יותר בליל חורף מאשר על מפת אחד לחמישים אלף. מסוק האנפה, הבל 212 הישן והטוב היה עמוס לעייפה. צלל בעדינות אל תוך האזור הכהה שנשקף מתוך משקפות ראיית הלילה הבלתי מתקדמות שהיו לנו באותה הטיסה.

ההנמכה נראתה כמו נצח, בסופה נצנוץ אור קטן וקולו של תת אלוף אלי אמיתי מפקד הגזרה. אומרים שקול נמוך מעיד על רוגע יחסי, שנינו נשמענו כך באותו הלילה. אולם כל זה לא העיד על הזיעה הקרה שטופת האדרנלין שאחזה בי, אוחז בהגאי המסוק. בטח שלא על העובדה שנצנוץ האור המרוחק, ממנו בקעו קולות הבס בקשר, ישב בדיוק בתוך שטח ממוקש על גדות הליטני, ממתין במארב לחוליית מחבלים שאמורה או לא להגיע. הנמכנו עיוורים בכיוון מערב אל תוך קניון שבסופו נהר גועש מים מחורף 1997. מעלינו חגים מסוקי קרב המביטים עלינו, מוכנים לירי בכל רגע נתון ונורי תאורה המוטלים ממטוסי הקרב שמעלינו האירו את השמיים של רצועת הבטחון. הלילה ההוא הציל חיים ובו היינו קרובים מאוד לאבד גם את שלנו." – (קטע מספר)

עשרים ושלוש שנה שאני מחכה לרגע הזה, בגיל שאתה כבר לא חייב לעשות מילואים אבל מרגיש צורך. שאולי מבאר טוביה שכב באותו לילה בתחתית הליטאני והיום יושב לידי על הדשא. הפצוע היחיד שאי פעם ביקרתי מתוך רבים אחרים שבשבילם טסנו לכל מקום ובכל זמן, בכל מזג אוויר ולא פעם תחת אש. אנחנו בדרך כלל לא מדברים ולא ממש נראים, כך חונכנו, אולם גם אצלנו, טייסי המסוקים, לבנון היא תקופה מעצבת ותחילתו של סיפור הנכתב על ידי בשנה האחרונה. כך זה היה ב-17/3/97 בחילוץ לילי לקצין בגדוד 51 מהליטאני בלבנון.