אנסה לתאר את "שיגרת המוצב". שיגרה היא מצב פריך מאד בלבנון בכלל ובדלעת בפרט. לוח הזמנים כפוף לשינויים והמון בלת"מים. את השינויים בלו"ז מכתיב האויב, החיזבאללה, והוא לא מתחשב ולא מתאם מראש.

החיזבאללה גם מתצפת עלינו כל הזמן ומנסה ללמוד את השיגרה שלנו כדי לתקוף ברגעים בהם אנחנו הכי פחות מוכנים. לכן כל הזמן שוברים שיגרה. פרמטר אחר שקובע את השיגרה הוא שעות האור: מתי עולה השחר, מהי שעת דימדומי הבוקר ודימדומי הערב, מתי תהיה שעת בין הערביים וכמה אחוזי ירח יהיו בלילה. התאורה מכתיבה את צורת הפעילות, שלנו ושל האוייב. כשיש לך שמש בגב האויב מסתנוור ולא יכול לראות אותך. כשאין תאורה כלל, אף אחד לא אמור לראות ואפשר לנוע יותר בביטחה.

הימים נראים כמעט זהים. סדר היום של הטנקיסטים מתחיל ב-16:00-17:00, כשמתעוררים לתדריך לקראת הפעילות של הלילה. התדריך הוא עם מפקד הפעילות, בד"כ מפקד הטנק. אחרי התדריך יש תחקיר עם מפקד רמה ממונה: בד"כ מפקד המוצב, לפעמים עם מ"מ הטנקים ולפעמים עם מג"ד הרכס. בשעות בין הערביים הולכים לטנק לטל"ת – טיפול לפני תנועה, תאום כוונות והכנת הטנק ללילה, כלומר, הרכבת אמצעי ראיית לילה וזרקור. אוכלים ארוחת ערב חפוזה, רבים עם הטבח והרס"פ על מזון למארב ויוצאים לפעילות הלילה. ברוב הלילות מבצעים מארב בעמדה אחת, כל כמה שעות מתחלפים בתוך הצוות. עם אור ראשון מזיזים את הטנק לעמדה אחורית, "קולה". העמידה בעמדה קידמית חושפת אותנו לטילי החיזבאללה, אז ממתינים מאחורי מחסה או במדרון אחורי שמוסתר בפניהם. "כוננות עם שחר" – כולם ערים, כל אחד בתאו ומחכים למחבלים שיתקפו. אם הם תוקפים אנחנו מנסים לאתר ולהשמיד אותם ובעיקר מונעים מהם להתקרב למוצב. אם לא הייתה התקפה, הכוננות נמשכת עד 9:00-11:00. אם הייתה התקפה היא תימשך יותר זמן. בתום הכוננות מבצעים טא"ת – טיפול אחרי תנועה ומיד אחריו טל"ת. רק אז אפשר לעלות בחזרה למוצב להתארגנויות בוקר, אוכל ושינה. אם תהיה התקפה במשך היום נצטרך לרוץ לטנק ולהגיב. אם לא תהיה התקפה נוכל לישון עד לתדריך לקראת הלילה הבא.

בימים בהם יש שיירות או פעילות אחרת ביום, אנחנו צריכים לפתוח לקראתן את הציר, לתת להן חיפוי ולהישאר ערים עד שהפעילות מסתיימת. חה"ן גבעתי ירדו מהקו, החבר'ה האלו אכלו קו קשה, אי אפשר לומר שהם שמחים לעזוב אבל אני בטוח שבלב הם מברכים "ברוך שפטרנו". חה"ן נח"ל, ספיר, מחליפים אותם. המ"פ יוחאי בן ישי והס' שלו ערן. נראים כמו שני הפכים. יוחאי השחור (תימני) והקשוח לעומת ערן האשכנזי הנחמד. עם החילופים גם אנחנו זזים. צוות הסמלים של החה"ן כובש את הנאפ"ל לעצמו וזורק אותנו ואת החבר'ה של מגלן למגורים עם שאר החיילים הצעירים בחדר הרכבת הארוכה עם מיטות שלוש הקומות. כל בוקר נפתח בכוננות עם שחר ופיצמור בוקר. כנראה שהכי נוח למחבלים לעצבן על הבוקר. עם אור ראשון הם יורים עלינו את מנת הפצמ"רים היומית. לפעמים גם נ"טים. החשש הוא שבחסות הפיצמור הם יטפסו למוצב, יזרקו רימונים, ירו, יתקעו דגל או, הכי חמור, יתפסו מישהו ויגררו אותו איתם לנבטיה. עלינו מוטל למנוע את התרחיש הזה. כשמתחיל הפיצמור, עוד לפני ההכרזה "התקפת מוצב", אנחנו מתארגנים, נצמדים זה לזה ורצים כצוות לטנק, מניעים ויוצאים לשני צידי המוצב לאתר כל התקרבות. באותו הזמן שאר החיילים במוצב נכנסים אל המיגון בתוך החד"בים – חדרי הביטחון – שמתחת לאדמה. רק מעט שומרים ואנשי תצפית המודיעין נשארים בעמדות כדי לתצפת ולמנוע כל התקרבות של מחבלים שאולי יצליחו לעבור אותנו.

לפעמים הפיצמור תופס אותנו כשאנחנו כבר בטנק, בכוננות. לא הפעם. שניים-עשר באוגוסט 1995. הבוקר היה בלאגן בגיזרתנו, בבופור יש פצועים והרוגים, אני מחליט לנצל את שעות הצהריים היקרות לשיחת הרגעה הביתה על חשבון השינה. צריך לזכור שעדיין אין פלאפון לכל חייל וגם בזק לא פרשה תשתית בנבטיה. השיחות לארץ מתבצעות מטלפון ברזל גדול שמקבל קו בכל יום לשלוש שעות. תמיד בשעות שאנחנו אמורים לישון בהן. הטלפון מוצמד לקיר החמ"ל, ליד עמדת הקשת ובזמן ההמתנה, עד שיתפנה, אני משוחח עם החמ"ליסט והקשתים. אחרי המתנה ארוכה בתור אני מצליח להתקשר הביתה, ותופס את אבא במשרד. "כרגיל, הכל אצלנו בסדר. מתאמנים הרבה, אוכלים, אין ממש אקשן. דווקא במוצבים אחרים יש בלאגן". אבא שלי לא ממש מאמין, "אל תדאג, אבא", אני מגביל את עצמי לכללי ביטחון שדה, "הבלאגן זה בגיזרת הפלוגה של כפיר", אני מסביר, "לא אצלנו". "ממש מוזר" הוא עונה לי, "פגשתי הבוקר את אמא של כפיר ולדבריה הוא אמר שהבלאגן בגיזרה שלכם ולא שלו". שיט! אני חושב לעצמי, לפני שמתקשרים להורים צריך לתאם עמדות. "אבא, תראה", אני מנסה לומר כשרעש נפילה של פצמ"ר מפריע לנו. הכריזה במוצב מיד מתחילה "נפילות במוצב! נפילות במוצב! כולם לחד"בים. טנקיסטים לטנקים. כרמל א' לעלות על אפודים. כרמל ב' לעמדות. נפילות במוצב!." כל עמדות המא"גים בסוללות מעל לראש שלי מתחילות לירות ארגז אש מסביב למוצב. "אבא, יש פה תרגיל, אני חייב לרוץ!", אני מנסה לתרץ את הרעש ועף להתארגן עם הצוות שלי ולטנק. לא נורא. אני אמשיך את השיחה כשההתקפה תיגמר. בזמן שאני רץ לטנק יוחאי, המ"פ, עובר בסוללות לוודא שהכל תקין. הוא יורד במדרגות לכיוון החמ"ל ובדיוק אז נופל פצמ"ר כשני מטר ממנו על הגנרטור שמעל עמדת הקשת. הפצמ"ר פוצע קשה את יוחאי – רסיס אחד קוטע את האף ורסיס נוסף ננעץ בקנה הנשימה – פוצע קל את החמ"ליסט (רסיסים ביד) וקוטל את הטלפון.

אני כבר לא אוכל לעדכן שהכל בסדר. קשה לי לדמיין מה הולך לעבור בימים הקרובים על המשפחה שלי. אבל כרגע אין לי זמן לחשוב על כך, צריך להעיף את יוחאי לטיפול רפואי בארץ. אנחנו מאבטחים את המנחת עד שהמסוק שמפנה אותו ממריא ונעלם באופק. החמ"ליסט נחבש במקום וסרב להתפנות. הטלפון כבר לא יחזור לעצמו. באותו יום קיבלתי החלטה לקנות פלאפון בהזדמנות הראשונה. את המכשיר הראשון שלי קניתי בסוף 1995. זה היה מוטורולה יקר וכבד שלא ידע לעשות כלום חוץ מלהוציא ולקבל שיחות. שילמתי הון גם על השיחות הנכנסות. אבל ידעתי שיותר לא ינתקו אותי.

כמה ימים אחרי, אנחנו מצליחים להתחמק מסאגר בעמדה המערבית ויוצאים הביתה. על כך כתבתי בפוסט אחר. קישור בתגובות.