שאולי מבאר טוביה שכב באותו לילה בתחתית הליטאני והיום יושב לידי על הדשא. הפצוע היחיד שאי פעם ביקרתי מתוך רבים אחרים שבשבילם טסנו לכל מקום ובכל זמן, בכל מזג אוויר ולא פעם תחת אש

פתאום שומעים הודעה בקשר שהטנק נמצא, חטף סאגר, אחד או שניים. יצאנו בחזרה, אני והצוות נסענו למנחת בגיבור, שם חיכה צוות תאג"ד שריון מ-188 או 7. הכרתי את החוג"ד מהקורס, הפצועים הגיעו במסוק. המט"ק חטף פגיעה ישירה ונהרג, הטען קשר פצוע

ביקשתי מאורי להפסיק להיות לוחם וביקשתי לדבר עם המג"ד כדי שישבץ אותי בתפקיד עורפי, שיאפשר לי לעזור בבעיות שהיו בבית. לשמחתי, אורי הבין אותי והסכים איתי. הוא ציין שכבר שם לב שמשהו רע מאוד עובר עלי ושיהיה חבל להחריף את הבעיה

אני נזכר בהם. בחלק מהפעמים אני נעמד ליד אבא בבית, מול דלת המרפסת הצופה החוצה. הוא מרכין ראש, אני רואה את עשרות שנות הלחימה רצות אל מול עיניו. נזכרים בחללי צה"ל שנפלו בעת הלחימה לצידו ובכ- 650 חללי צבא דרום לבנון שלחמו למען המולדת, השלום והשכנות הטובה. אך מה לו לזיכרון האישי שלנו אל מול מערכת שהכירה בהם אך אינה עושה דבר להנציח אותם

בבוקר קיבלנו אישור להתקפל. מהמניפה לגדר יש 2 דרכים: קצרה, בעליה תלולה מאוד אל הכפר הנטוש או ארוכה, בעליה מתונה דרך הואדי. מתלבטים ומחליטים לעלות 'דוך' בעליה הקצרה. אנחנו כבדים מאוד בגלל כל הציוד למארב הארוך וכולו ספוג מים

לאחר שלושה ימים די מסוייטים, אנחנו עוזבים את המוצב חזרה לריחן. מרגישים שהנה אנחנו אחרי טבילת האש הראשונה שלנו, ועוד כחיילים בסוף מסלול. בקרב הזה הבנתי את המשמעות של מנהיגות מפקדים בלחימה

כך חלפו הימים בציפיה, אך התקפת המוצב לא באה. שבועיים אחרי שירדנו מהקו, הנח"לאווים שהחליפו אותנו ספגו את ההתקפה הזו על כרכום.
בתור בחור צעיר הרגשתי קצת החמצה, היום אני מבין שהיה לנו מזל ועדיף ככה

תקשיבי לי, אני אומר לה, ותקשיבי לי טוב! השיחה הזאת לא התקיימה, את לא דיברת איתי. את תתקשרי לפה עוד עשר דקות, תבקשי שיעירו את המ"פ ותמסרי לו את ההודעה. הבנת?!

מסוג האנשים שמשאירים חותם בכל פגישה ואני מזהה בו דמות ויכולות של מפקד בכיר. אני מבלה שעתיים עם האיש, והוא מכיר את כל חייליו. לא רק בשמות אלא גם באיזור המגורים, במצב בבית. אנחנו מדברים על נושאים לטיפול ברמת הפלוגה והפרט. מפקד כלבבי

עשיתי קווים בלבנון גם עם מסייעת 51 ורובאית 12 של גולני, אנשים אחד אחד וחוויות מדהימות, אבל את הפלחה"ן אישית תמיד אזכור יותר

כמעט כולם מגיעים כל שבוע, לפעמים מישהו מחסיר, אבל משתדלים לא לפספס, או שרק אבא בא, או רק אמא. חברות לא באות כל שבוע, חוץ מיעל, חברה של בועז, שמעדיף שתבוא קצת פחות. כואב הלב על אלכס, הוא עלה לבד לארץ, חייל בודד, ההורים שלו באים בקושי פעם בשנה

השיח שלנו הופך לבית, מין תופעה פסיכולוגית כזו – כולם מתבאסים כשצריך לצאת ממנו בשעת לילה ושמחים כל בוקר כשחוזרים לתוכו, כאילו חוזרים הביתה. ניסיתי להסביר את זה פעם למישהו שלא היה שם, אבל זה נשמע חסר הגיון

הפעם זה לא תורי לצאת הביתה כי עליתי למוצב רק לפני שבוע, גם כן במסוק. את סמל הצוות אמור להחליף מפקד הצוות.
יושבים בעמדת התצפית בעוד ערב שגרתי שמתנהל על מי מנוחות, ואז מתחיל רחש שצפוי לגבור לצונאמי. זה מתחיל בכך שהחיילים שירדו למנחת חוזרים לפתע למוצב. לא ברור למה. לאחר מכן מתחילות שמועות בקשר שהייתה תאונה ומסוק התרסק

ערפל כבר התפזר והשקט הלבנוני לוחש את שלו. מה שנקרא בגולני – בוקר טוב לך 'ערפל קרב'. תדריך מהיר ואנחנו בתנועה רגלית. ישראל ושאר הכוח עם הנגמ"שים מאחור שומר לנו על הגב. הגשש שאיתי מעניק ביטחון. להיזהר מתיילים בשוליים, רועי צאן במרחב, מכוניות של מקומיים שעל הציר

הטנק לא יכול לעלות לעמדה בגלל ירי טילים לכיוון, הקשר החיצוני כמובן נחסם מיד ואין אפשרות להפעיל את הצוות האחורי. פצמ"רים נופלים על המוצב וסביבו, תול"רים פוגעים בדופן התחתונה של העמדה וסאגרים חולפים מעלינו

אני שולח את המרצדס קדימה מעט לחסום את הציר כדי שלא יגיע מישהו ממול שיפגע מהפיצוץ. אני עולה על ביגוד מיגון מלא, שם לבנת TNT מס' 4 על הרימון. מצמת נפץ לפתיל השהיה 30 ס"מ ולפי התרגולת דוחף ללבנה. מקבל אישור בקשר להפעיל

במהלך המסע כעסת על הצוות שלא עוזר מספיק לפק"ליסטים. על מנת להכניס משמעות לדבריך, הכנסת את כולנו לים עד לגובה הברכיים. כמובן שאתה נכנסת הכי עמוק

אין נקיונות, מבשלים לבד אז האוכל הרבה יותר טעים וזמין, והרבה פחות סינג'ורים והרבה יותר זמן פנוי. יחד עם זאת, התקפות המוצב הרבה יותר מפחידות – מוצב הדר, משום מה, היה למיטב זכרוני די פתוח מהצד המזרחי שלו, ומאד מאד קרוב לכפר תיבנית

הקטע הצבאי אצלם היה רק חלק מההגדרה שלהם, כאילו הצבא זה רק עוד משהו שהם עושים, כמו ללכת לעבודה. לא התייחסו ממש ברצינות לעניין החיילות, אבל החיילים שם גם היו ברמה אישית גבוהה מאוד

שנה וחצי אחרי, אני כבר אזרח, מדווח "תאילנד" ביחד עם עמית פ', חבר ילדות, ששירת בגדוד 101 וגם "טחן" לבנון. בן-גוריון לסופיה, בולגריה, ומישם בטיסה ארוכה לבנקוק. עולים לטיסה, שלושה כיסאות בצד, ליד החלון יושב בחור צעיר, בגילנו, מכנס קצר, גופיה, תלתלים, בהיר, נראה אירופאי

קור. אין דבר קר יותר מהקור הלבנוני. בכוננות עם שחר, בסיורים בבט"שית, במארבים. קור כלבים.

קר מוות, אולי אפילו טפטוף מרגיז, אי אפשר להתקדם. כל הדרך לתלוסה אש מטורפת. מעשנים סיגריה בתוך סרט מלחמה שכולל את כל האפקטים. אני מסתכל לצד השני של השלוחה ורואה טנק מתיישר לכיוון המוצב

עשיתי עוד עשרות מארבים אחר כך, כולל קו שלם שיוחד בעיקר לאלה, ורובם המכריע לא השאירו בי ולו זיכרון קטן – אבל את המארב הראשון ההוא, המאמלל כל כך, אני זוכר מצוין לפרטי פרטים

טייבה היה מוצב פעיל מאוד שממנו יצאו המון מארבים לסלוקי-ליטני, מוצב ששחק המון חיילים והשאיר בהם המון זיכרונות קשים

בסוללות, ידענו את זה. היינו מאזינים לרשתות הקו בחרדת קודש. מי שלא ראה חיפוי נצור או את המהירות של סוללה מוקפצת לסיוע, או חס וחלילה כאש לחילוץ, לא ראה מהירות מה היא

אנחנו 5 אנשים והאנדרנלין מציף, ברקע צרורות ופיצוצים של מי שזיהה את היציאה ומחזיר אש, ואנחנו מחפשים מחסה ורצים לכיוון ארנון – מה יותר טוב מכפר נטוש?

ההיתקפלות לפנות בוקר מהמארב הייתה אחת הקשות, הליכה של פעוט בן 8 חודשים הרבה יותר מהירה. אני זוכר את רעש דריכת כף הרגל על האדמה, כאילו הולכים על זכוכית, הכל קרח

לאחר זמן מסוים, אני מקבל קריאה בקשר על זיהוי מטען בעלייה לדלעת. טס לארץ, נוסע לשער פטמה, מתדרך את הצוות הס"פ השני, סוגר סגירות אחרונות. במהלך הזמן הזה, מכשיר הקשר שלי פתוח על האזנה לתדר נוהל הקברניט בטייבה

כעבור תקופה, ביצענו תע"מ גם בגזרת אביבים וגם שם פגשתי את עאקל בואדיות היורדים מבירכת נקיה (שמובילה מאזור שקרא). לימים, כאשר הייתי סמח"ט 300, פגשתי את עאקל באוגדה 91 ובפיקוד ואז נפל לי האסימון אודותיו

כמובן שהיינו עם צבעי הסוואה עוד לפני, אבל באותה שנייה כולם רצו לשירותים בכדי לחזק איפור כמו חבורה של בחורות

כשהם נכנסים לטווח הירי שלנו, הצלף אורן זריף מוריד שני מחבלים מטווח של כ-250-300 מטר, ואז ניתן האות – כל הכוח נותן מכת אש על המחבלים. אחד מצליח לחמוק לעבר עיקול הוואדי, שני מתמוטט מתחת לעץ ונמצא בן הכוונות שלי, אני יורה לעברו מספר כדורים

השעה כבר 10 בבוקר לערך, אני עצבני ומקלל –  גם פלוגת המסלול חיסלה את המחבלים שלי וגם משאירים אותי בחוץ. פתאום יד מונחת על כתפי מאחור ואני רואה את המח"ט עמוס בן אברהם. הוא שואל מה הבעיה, ונותן לי אישור לחסימה.

קצב ההחלקה הוא לא גבוה, אבל לאחר 5 דק' אני מגלה שאני איזה 30 מטר נמוך יותר מכיפת התצפית. באיזשהו שלב, הקודקודיה מגלה שאני מתחתיהם ודי כועסת עלי שעברתי אותם – בעצם אומרת לכוח המשיכה של כדור הארץ לעצור

ריח של חומר כיבוי אוטומטי וצעקות, וחילוץ עצמאי מהיר ומקצועי מתוך הנגמ"ש. או שמיגון אקטיבי חדיש עשה את העבודה, או שהטיל רק מעט שפשף אותנו, אני לא יודע

האף מתמלא בריח האוויר הדחוס של הצוללות. השקט המוחלט דורך אותי. הנה עוד רגע יכריזו 'כוננות ספיגה', והעיניים תרות לאתר את ההבזק של היציאה מעבר לגבעות

הימים הם ימים קשים – אסון השייטת, אסון השריפה בגולני. התחושה באוויר היא שמשהו יכול לקרות לכל אחד בכל רגע נתון

עכשיו מתחיל העסק המסוכן. יום חמישי, למחרת צריך לצאת הביתה, ויוסי בכר, המג"ד האגדי, מעלה בקשר כל מיני רעיונות של מארב על הגופות. במאמץ לא קטן אני מצליח להוריד את הקצינים מכל הרעיונות המשונים האלו.בכל זאת, יום שישי מחר

רבים וטובים נהרגו ונפצעו, ובציבור היתה תחושה של חוסר אונים. המארבים הסטנדרטים לא הצליחו לחסל את החוליה, ברקע ארגון 'ארבע אימהות' נושף בעורפו של צה"ל והפיקוד חושש לבצע משהו נועז

השאלות קשות ומדויקות, ואני מתחיל להבין היחיד מכל החדר שלא באמת יודע מה קורה זה אני, ועוד מעט מגיע תורי. יהיה מופע סטנד-אפ