אוגוסט '97. הייתי קשת צעיר, מורעל בצורה לא כל כך ברורה. מאוכזב מזה שהגעתי לבופור ולא לדלעת, אחרי כל המור"קים על דלעת, צפיתי בו מרחוק בערגה בכל פעם שראיתי את המוצב מותקף. הייתי צריך ללמוד כל רכס וכל ואדי בשטח ולעבור מבחן קו שבלעדיו אין יציאה הביתה. לקח לי שבועיים. רגע לפני השיירה אני עובר בהצלחה – ידעתי את הגבהים, את העומקים, את כל הכפרים שמסביב וכן שארנון – אם הזיכרון שלי לא מטעה אותי – היה כפר נטוש למרגלות הבופור.

בקיצור, מתרגש לחזור הביתה. תדרוך קל וקופצים על הספארי. והנה באמצע הדרך, מיד כשעברנו את ארנון, שני סאגרים שטים לעברנו, תרגולת טילים-טילים וכולנו קופצים מהרכבים כפי שלמדנו. אני כמו איזה דביל מרוגש מהסיטואציה וצועק לחבר שאני קולט משתין במכנסיים מפחד (לא הביטוי, הדבר האמיתי). אני מושך אותו ואנחנו רצים אחרי איזה קצין שנראה בטוח בעצמו. אנחנו 5 אנשים והאנדרנלין מציף, ברקע צרורות ופיצוצים של מי שזיהה את היציאה ומחזיר אש, ואנחנו מחפשים מחסה ורצים לכיוון ארנון – מה יותר טוב מכפר נטוש?

איזה נטוש, פתאום ילדה קטנה ומבועתת צורחת למראה 5 חיילים שרצים אליה, ואנחנו משנים כיוון ומוצאים מחסה מתחת לכמה סלעים. מקימים מעין מארב כוכב, וככה שעתיים, סופרים יציאות ומחכים להוראות. אף אחד לא באמת ראה מאיפה ירו עלינו. אחרי שעתיים כמו בסרט מלחמה, אנחנו רואים שני מסוקי קוברה באים לכיווננו. צעקות שמחה מסביב, "יש! עכשיו יקרעו אותם!" וכו', אבל המסוקים ממשיכים ובכלל לא מתייחסים אלינו – הם בדרך לטייבה לאירוע אחר ואנחנו עדיין תחת אש.

עד שנרגע הכל וכולם חוזרים לרכבים, שבים לקרית שמונה שמעולם לא הייתה כל כך אטרקטיבית. הייתי ילד, חייל צעיר והרגשתי רמבו. אח"כ במדי ב' מטונפים באוטובוס בדרך הביתה שמענו מה באמת קרה שם, המסוקים היו בדרך לאירוע הנורא שבו נשרפו חיילי גולני בטייבה.

לא רמבו ולא נעליים, היינו אירוע משנה. לימים הגעתי לדלעת והתגעגעתי לבופור.