חם. סוף יולי '93, מבצע 'דין וחשבון', אחה"צ, אבא שלי מוריד אותי בכניסה לשרגא. צוות נעם התפצל לראשונה אחרי שנתיים. פרנקל, שלומי, יגאל, גלעד ואני. בשביל הביצוע ההוא, היינו צריכים סבלים חזקים, והרבה. המשקלים היו קיצוניים, ואנחנו נכנסים להרבה מאוד זמן. לפנינו ציר רגלי ארוך ומפנק. לטובת הביצוע, התכנס כוח משולב ומרשים ממש, חבורה מקסימה ומצחיקה בפיקודו של זוהר, מפקד סיירת גולני, שמארחים אותנו בביתם כאילו היה זה ביתנו. תדריך, מודלים, תחקיר וארוחות בחדר האוכל של הסיירת עם השינצלים הכי טובים שיש.

אני זוכר את הציר כאילו לא עברו 27 שנים. את נקודות הדיווח. את העיקולים בנחל ואת הפינוק של הלילה ההוא – הקיר של השקיף א' צלחאני. עוברים את הקצה המערבי של יעתר, ממשיכים צפונה ומתארגנים לשהיה ארוכה באזור זבקין. ארץ יפה לבנון. אחרי שבוע מתארגן חלק מהכוח לקבל תיספוק. מהצוות שלנו יורדים רק יגאל ואני כדי לקבל את המסוק ולחבור לציוד היעודי ולמשלוח השניצלים מהמטבח של הסיירת שזוהר דאג שיהיו. מלמעלה, אנחנו רואים שערפל כבד נח ברוגע על איזור נק' התיספוק. ממערב, בתוך הנחל, כבר שומעים את להבי האנפה דופקים את אויר הלילה. זוהר, אני וקצין הטרור של הסיירת שאני לא זוכר את שמו בחוד, נכנסים בין הטרסות למשטח הנחיתה. לא עוברות כמה שניות ואנחנו חוטפים גשם של טילי אר פי ג'י מההר מעלינו. קצין הטרור, בחור גדול ונחוש, משחרר שלושה כדורים לכיוון החושך ומיד חוטף כף יד שלמה מזוהר שמורידה אותו לאדמה. הטילים ממשיכים לעוף וזוהר נוזף בו, "הם בכלל לא יודעים שאנחנו, כאן מה אתה יורה?". הקש"א מכווין אש לחילוץ והפגזים יורדים עלינו. מתקפלים מהר ומתחילים לטפס צפונה. מתרחקים מהארץ, לחבור לשאר הצוות. בתוך הארטילריה כבר לא שומעים את האנפה. חוברים לשאר הכוח, מתקפלים וחוזרים לארץ, עוברים דרך המקום שממנו חטפנו.

שעות של הליכה כמו טור של פילים שצועד לאט בדרך דרומה. בעליה לכיוון כרכום, הקש"א מתפרק מהמשקל והמאמץ, ומקבל אינפוזיה עם גלוקוז ונזיפה מהרופא. אנחנו חוצים את הגבול חזרה לארץ ויקח זמן עד שנבקר כאן שוב.

שנה לפני כן, בחודש מאי, נהרג אחי הגדול. אני לא יכול אפילו להתחיל לדמיין מה עבר על אבא שלי כשהסיע אותי לשרגא.