שבוע אחרון של אוקטובר 1995. אני מפקד צוות צעיר (צוות נוב’ 94 עורב צנחנים – עוד במהלך מסלול), עולים לריחן כצוות משימות לתגבר את פלחו”ד 890 שרק קיבלו את המוצב מידי מסייעת 51 (אחרי הסרט שהם עברו כמה שבועות קודם לכן בין עיישיה לריחן). אנחנו עולים כצוות אורגני למספר שבועות לפני יציאה לסדרת מסכמי מסלול – לחיילים בצוות זו פעילות ראשונה – פחות משנה אחרי גיוס. האמת, השבועות והאירועים הם ערבוב של קטעי זכרונות ותמונות. הנה מה שאני זוכר מהאירוע הראשו, לא האחרון.

המשימה הראשונה שאנחנו מקבלים למחרת ההגעה היא לעלות לכסרא – אחרי מספר לילות של ערפל כבד שהכסרא לא הייתה מאוישת – עם נגמחון, שרתום אליו נוכרי בחזית כדי לגהץ את השטח, לקראת מארב ארטישוק שאמור לעלות באותו הלילה. בגלל שמדובר בצוות אורגני של העורב, לא היה לנו נהג נגמ"חון מיומן בצוות (בטח לא בנהיגה עם נוכרי) אז ציוותו לנו צוות מהפלחי"ק ולוחם מפלחו"ד 890 לנהוג את הנגמ"ש (יותם לוין). עלייה רגילה בתרגולת כאשר הצוות עולה רגלית, מאחוריו נגמחון ובמקביל טנק מרכבה מלווה, למקרה שיהיה צורך בחיפוי. העלייה מריחן לכסרא לא ארוכה ואני חושב לעצמי לאורך כל הדרך – מה שקורה כאן לא הגיוני. אור יום מלא, אנחנו עולים לתרגולת די שקופה למקום הכי חשוף בגזרה. אבל אנחנו בגיל שעדיין עושים הכל בלי הרבה שאלות. מגיעים לקראת האוכף הקטן (מי שמכיר יש בכסרא שתי נקודות שיא) ולפי התרגולת, כל הצוות הרגלי וצוות הנגמחון יורד למדרון אחורי (מעט לפני קו השיא של הכסרא) ועל הכלי נשאר אני, מפקד הכוח, ויותם הנהג. המאג הקדמי טעון והתרגולת היא שבמקרה של אירוע צריך להזיז את הכננת של המאג אחרת יותם לא יצליח לחלץ – כיפת הפתח ליציאה ממוקמת ממש מתחת לכננת של המאג.

מתחילים בשיטוח הפסגה – מדובר במשימת שיטוח של שטח לא קטן ומאוד חשוף, כ-30X30 מטר בפסגה עם מדרון בינוני לכיוון מערב/דרום-מערב (מפה מצורפת). אחרי פחות מ-5 דקות של תנועת "גיהוץ" מאוד איטית וחוזרת לפנים ולאחור (כדי לא להפנות גב לכיוון מערב) אני מרגיש הדף מטורף והכל עף סביבי, הקסדה, הנשק – זה מרגיש כמו נצח אבל כנראה לקח פחות משנייה. מרגיש שהכל מתרומם באוויר ואז שקט מוזר. אחרי כמה שניות, יותם, שכנראה חטף את עיקר ההדף, צועק "הזחלים פרקו! הזחלים פרקו! אני לא מצליח להשתלט על הכלי ולא יכול למשוך בלם או לדומם". הנגמחון ואנחנו עליו מתחיל להתדרדר לכיוון מורדות הכסרא (לכיוון מערב/דרום-מערב) ותופס תאוצה כשהזחלים מזמן מאחורינו והנגמ"ש בתנועה לכיוון המדרון. מדובר במרחק של כ-30-40 מטר של מדרון תלול אבל לא נוראי ואז נפילה מאוד תלולה של כ-200 מטרים לכיוון הפיצול בכביש ריחן – סוג'וד לכיוון מליח (עיקול המעלב). זה לקח בערך 5 שניות עד שהבנו שנינו שאם אנחנו לא קופצים, אין לנו סיכוי. במזל ממש, הצלחתי להזיז את הכננת של המאג תוך כדי שהנגמחון ממשיך להתדרדר לכיוון הנפילה, כדי שיותם יוכל לחלץ, וקפצתי. עברו 2-3 שניות ולמזלי ראיתי את יותם ממש מאחוריי. בדיעבד הסתבר שהוא הצליח לפתוח את פתח הנהג ולקפוץ.

אנחת רווחה. אחרי שתי שניות, הנגמחון הגיע לקצה ופשוט עף לכיוון המדרון. אבל זה לא נגמר שם. שנינו עולים יחד בריצה חזרה לכיוון הפסגה, מסתבר שהצלחנו להידרדר מאזור הפיצוץ כ-50-100 מטרים. שניות לפני שאנחנו מגיעים חזרה לפסגה הטנק עולה ממש מולנו בשיא הגובה, במרחק של פחות מ-20 מטר מאיתנו, ומשחרר שני פגזים לכיוון מערב – האוכף הצפוני ברכס סוגו'ד. בחיי, הרגשתי את שני הפגזים האלו עוברים לי ליד הראש! מאותו הרגע, התחיל לרדת עלינו גשם של פצמ"רים וירי מקלעים כבד מכיוון מערב – האש נמשכה לפחות שעתיים (לפחות זה הרגיש ככה). סרט. חלקכם הגדול חווה ירי ופצמ"רים כך שאין מה להסביר את התחושה והקולות הייחודיים.

הצוות כולו נכנס לעמדות מחסה ואני עם שני חיילים נוספים נצמדים לשן התחתונה בכסרא – בולדר ענק, קצת מתחת לשיא הגובה, לכיוון דרום מערב – כמעט בלי יכולת לסגת לקו אחורי. מנסים לנהל את האירוע עם מפקד הטנק ואת הנסיגה לאחור, מעולם לא קינאתי בטנקיסטים כמו שקינאתי בהם באותם רגעים ארוכים. הם עשו מאמץ לחפות עלינו למרות שרוב הזמן בילו במדרון אחורי כתוצאה מהירי הכבד (בדיעבד פעלו נכון ובצדק). מדי פעם היו עולים לעמדות, יורים כדי לתת לנו קצת הפוגה מהירי הבלתי נגמר.

חשבתם שהסיפור נגמר כאן, אז לא בצבא כמו בצבא, לאחר שהירי המאסיבי נגמר, הוחלט שאחרי האירוע אנחנו צריכים להישאר בכסרא "לאבטח" למארב לילה מתגלגל, כי צוות הנדסה צריך להתארגן ולעלות ביום למחרת כדי לנקות את האזור. עם מורל גבוה ובמוכנות מלאה, כמובן שדאגו לנו מריחן לתגבור ציוד וכו', את הלילה הזה נשארנו על ההר כמו גדולים. גם הלילה הזה לא היה שקט, חטפנו ירי אבל היה יותר נסבל (כאן הפרטים קצת מעורפלים לי אז אשמח להשלמות)

בדיעבד מסתבר, אחרי שהכוח של הנדסה קרבית עלה לנקות את השטח בבוקר למחרת – אגב, לחבר'ה האלו אין פחד, מטורף מה שהם עברו שם באותו היום – שבאותם לילות קודמים, החיזבללה הספיק להטמין באזור הפסגה עשרות מוקשים נגד אדם ולא מעט מוקשים נגד טנקים.

למזלנו הרב, הסיפור נגמר בלי נפגעים ועם נגמחון שעף מהכסרא. אל דאגה, צד"ל החזירו אותו לריחן ביום למחרת, כולו שבור (ראו תמונה). אפשר רק לנחש מה היה קורה אם לא היינו מצליחים להיחלץ בזמן. מצרף תמונות משחזור שעשיתי עבור הבן שלי לפני כמה שנים, שכל הזמן שואל שאלות על "מה עשית בצבא?" אני מספר את זה כפי שאני זוכר במרחק של 25 שנים. אשמח להשלמות פרטים, זמנים ובעיקר השלמת שמות.