ספטמבר 97, מיד אחרי ראש השנה ו'רגילה' עד אחרי יוה"כ (בזמן הזה אישתי ואני הכרנו). מתארגנים למבצע שבו נחליף במוצב הדר את צד"ל. צוות מגלן באבטחת מוצב של חה"ן נחל, וצוות טנק שיבואו איתנו ממוצב דלעת.

המשימה – מיקום צוות קידמי בתצפית לעבר הכפר תיבנית, לזיהוי חוליות מחבלים שמבצעות ירי והתקפות מוצב על המוצבים באיזור. צוות אחורי התמקם בשרייפה והיה אמור לספק מענה באש לכח שלנו. נחתנו עם הציוד במוצב דלעת, התארגנו עם הכוחות ויצאנו להדר לאחר שחיילי צד"ל עזבו את המוצב. התמקמנו בעמדות כאשר אנחנו אחראים על הפאה שפונה לכיוון הכפר וכל השאר באבטחת כוח הנח"ל וצוות הטנק. היינו במצב זה כ-35 יום, כאשר בכל בוקר אהייתי מצטרף למשמרת מ-05:00 עד 08:00 – השעות שבהן היה צפי גבוהה לפעילות המחבלים בהסתמך על המודיעין.

בשעה 05:00 בבוקר ביום ראשון ה-24 בנובמבר – היום בו הצוות המקורי שלי השתחרר – אנחנו מזהים פריסת כוחות בכפר: תול"ר, סאגרים, מקלעים ועמדת מרגמות. אני מבקש ממח"ט הגזרה אישור לבצע ירי, אולם המח"ט יצא לשבת והסמח"ט החליף אותו. הצוות האחורי נכנס להיכון, אך הסמח"ט מודיע לי שהוא מאשר ירי רק כאשר יבוצע ירי ישיר עלינו. בשעה 06:10 מתחילה התקפת מוצב מכל העמדות. הטנק לא יכול לעלות לעמדה בגלל ירי טילים לכיוון, הקשר החיצוני כמובן נחסם מיד ואין אפשרות להפעיל את הצוות האחורי. פצמ"רים נופלים על המוצב וסביבו, תול"רים פוגעים בדופן התחתונה של העמדה וסאגרים חולפים מעלינו (מזהה את הנקודה האדומה כשהם חולפים מעלי). אני נותן פקודה לכל הצוות לפנות את העמדה ולהשיב באש מהעמדות הצדדיות, כי ברור לי שהעמדה שלנו היא כרגע המטרה. נותבים וכדורים של מקלע שורקים בפנים, אני מפנה את החיילים שלי מהעמדה וברגע שאני 'במאסף' מתחיל לצאת, טיל סאגר פוגע בעוצמה בעמדה ומתפוצץ בתוכה. ההדף והרסיסים מעיפים אותי ואת אורן מוסקוביץ, החייל שמלפניי – לתוך המעבר בין העמדות. אני מתרומם, מטושטש ועם צילצולים באוזניים, בודק שכולם בסדר – אורן נפגע מרסיס באוזן ויורד לטיפול, מכוון את המקלען שלי למיקום המחבלים. בשלב זה אני עוד לא מרגיש שקרה לי משהו אבל מתפנה לחדר אוכל, שם מטופלים הפצועים. צחובוי, החובש של הצוות, בודק איפה נפגעתי – רסיס אחד בזרוע, שני עבר דרך השריר בכתף ויצא בצד השני, רסיסים נוספים ביד השניה ורסיסים בגב העליון מתחת לכתף עם חשש שחדרו לריאות. החובש נותן לי מנה של מורפיום, "לכאבים שיבואו…", הוא מסביר. מזמינים מסוק לפינוי, אבל מתברר שאין מסוק פנוי כי נהרגו ונפצעו באותו בוקר חיילי ומשפחות צד"ל ב"בית ליד" בלבנון. יוצא לכיווננו האמרבולנס מהגבול לפינוי שלי ושל אורן, מה שאורך זמן רב, ובמהלכו אני מקבל מנה נוספת של מורפיום (ועולה לפינוי מסטול…). ב'גיבור' מעבירים אותי לאמבולנס לבית חולים זיו, שם אני מתקשר לראשונה להוריי, שבאותו בוקר מגייסים את אחי הצעיר.

אבי שואל אותי מה קורה ומסביר שאינו יכול לדבר כי הם בדיוק נפרדים מאחי שעולה לאוטובוס. אני אומר לו שהכל בסדר, "נפצעתי, אבל ממש בקטנה, אל תתרגש…". הוא באמת לא מתרגש ורק אח"כ, כשמדברת איתו קצינת נפגעים של החטיבה, הוא מבין את גודל הפציעה ומבין שכדאי שיגיעו בדחיפות לבית חולים. כשאני מגיע עם האמבולנס לבית החולים, דבר ראשון שוטפים אותי בכמויות של סביעור כדי לחטא (ולחפות קצת על הסירחון – בכל זאת 35 יום בלי מקלחת…). מכניסים אותי לניתוח לבירור היקף הפגיעה הפנימית ולהוצאת הרסיסים. לאחר הניתוח אני מתעורר, מסטול לגמרי, רואה לידי את קצינת הנפגעים של החטיבה ושואל אותה אם אין לה משהוא חשוב לעשות, כי אני סבבה לגמרי. אחר כך התברר לי שהיא נעלבה, וביקשתי בהמשך את סליחתה. עד כאן תחילת האירוע, לאחריו אישפוז ותקופת שיקום ממושכים, לצד מגבלות וכאבים.

9 שנים לאחר מכן, במלחמת לבנון השניה, אנחנו דבל, ממוקמים בבית בכפר. טילים ופצמ"רים נורים ללא הפסקה. ביום שבו טיל נוחת על הבית הסמוך אלינו בו שוכבים לוחמי החה"ן מחטיבת המילואים שתשעה מהם נהרגים באירוע, אני מרגיש שכל זכרונות הפציעה ההיא חוזרים ומציפים. כשאני חוזר מהמלחמה הזאת, אני מתקשה לישון, ובלילות רבים מתעורר תוך שאני צועק על אישתי שתכבה במהירות את כל האורות כדי שלא נחשף.

לאט ובהדרגה הדברים נרגעים ואני חוזר לשינה ולשגרת החיים.

לאותו אירוע מזווית אחרת, ראו צד"ל, נק"ל ומזל