אתמול כ"ה באב, יום השבת קודש, פרשת "ראה", ציינו אני, חברי ומשפחות השכול, 23 שנה לנפילתם של אחי הלוחמים בקרב. מי שחשב לרגע שהשנים יעלימו את העצבות, או יגרמו לחושים להקהות – טעה. עם השנים, נוספים עוד ועוד רבדים של שמחה ועצב שמחזירים אותנו 23 שנה אחורה. 23 שנה שאנו נושאים בהוד וביראת כבוד את שמם של הנופלים שחירפו את נפשם למען המולדת. שיצאו מתוך ציונות לשמה, מתוך אהבת המולדת, מתוך דבקות במטרה. חדורי מוטיבציה ורצון לתרום. רק שלא ידעו שיצאו לקרב ומשם כבר לא יחזרו. 23 שנה שאנו השורדים ממשיכים בחיים, אבל הנפש והמחשבות נשארות מאחור אי שם, באותו וואדי

28.08.1997. 23 שנה שאנו מספרים לפחות פעמיים בשנה את סיפורם של אחינו הלוחמים למען הדורות הבאים. עם ששוכח את לוחמיו שנפלו למען קיום המדינה אין לו זכות קיום. הצו העילאי שאנו, השורדים מהתופת, מחויבים לו, זה לזכור! לזכור את אחינו אשר נפלו. זה מה שאנו כלוחמים היינו מצפים, אילו אנו היינו נשארים שם מאחור.

גולני רובאית 13, "שליחי השטן", 1997. עוסקים בפעילות מבצעית שוטפת להגנת ישובי הצפון מירי טילים והנחת מטעני צד לכוחות הביטחון. הרובאית קיבלה את מוצב 'טייבה' בגזרה המרכזית, גזרת 'רכס רמים'. ביום בהיר, נטול ערפל, מהמוצב היה אפשר לראות באופק את הים. כל הדרך, משער היציאה מהארץ ועד המוצב, היתה מוקפת מרחבים אין סופיים של ירוק. לרגע זה היה יכול לתעתע אותך, היית יכול לחשוב שאתה בטיול טבע לולא חבשת קסדה, אפוד ונשק. כל אותם ימים עד ליציאה למארב, היו פחות או יותר אותו דבר – שמירות, אימונים, מטווחים ותחזוקה שוטפת של המוצב.

לאחר תקופה מסוימת, בעקבות מידע מודיעיני, הוטלה עלינו המשימה לצאת ולהניח מארב באזור הסלוקי. לפי מידע שהיה ברשותינו, בקרבת מקום הנחת המארב ישנם סליקים של תחמושת שהחיזבאללה או ארגון אמ"ל היו יורים – מגיעים, שולפים, יורים טיל אחד או יותר וחוזרים לכפר. במהלך כמה ימים התכוננו ליציאה למארב, עברנו על כל סוגי התרחישים האפשריים שיכולים לקרות במהלך הפעולה, מנפילתו של מפקד הכוח ועד אחרון החיילים וכיצד אנו מתפקדים בכול תרחיש ותרחיש. על כל אחד ואחד היה מוטל לדעת ולשלוט בניווט ליעד, לשלוט בכל הקודים בקשר ולדעת לתזמן את הכוחות לשעת צרה, ממסק"רים ועד 669 לחילוץ. לפני היציאה למארב הגיע מח"ט גולני ארז גרשטיין ז"ל, כינס את הכוח בחדר האוכל ובחן אותנו בכל מיני תרחישים. החבר'ה היו באדרנלין גבוה לקראת היציאה למארב, שכן זהו חלומו של כל לוחם בצה"ל המתאמן מבוקר ועד ערב, לרגע שבו תינתן לו ההזדמנות להראות ולהוכיח את יכולותיו המקצועיות ולהוציא לפעול בזמן אמת את מה שלמד.

בתאריך 25.08.1997 ניתן האות לצאת לשטח ולהניח את המארב. הכנו את עצמנו לשהות ממושכת ולשינה בשטח ל-4 ימים, מיום שני ועד שישי לפנות בוקר. בסביבות השעה 20:00, אחרי שכל הכוח מוכן, כל הציוד על הלוחמים וכולם דרוכים ליציאה, מגיע מידע לחפ"ק שהתצפית מזהה דמויות חשודות בנתיב ההליכה שלנו ולכן אין אישור יציאה מהמוצב. אמרו לנו להמתין ברחבה של המוצב להוראות. באותה ישיבה, כשהמתח בשיאו, התחילו כל הבדיחות השחורות, כל אותן הבדיחות שמנסות לשבור את המתח שהיינו שרוים בו. חברים אמרו "בואו נצטלם תמונה אחרונה לעיתון שנראה יפים", ו-"מי שלא שילם לשוולי בשק"ם המחלקתי את החוב שלו שילך לשלם עכשיו"…ועוד כל מיני שטויות. ואז תוך כדי צילומים ובדיחות, מגיע אופיר ליוויס המ"פ ומבשר שיש אישור יציאה ושיש לנו כמה דקות לעלות

על הציוד ולהיות מוכנים בשער המוצב. כולם רצים לשירותים לפני יציאה, עולים על הציוד וממתינים. מאחלים אחד לשני בהצלחה. מחייכים ויאללה, יציאה מהמוצב, אופיר מוביל את הכוח. דממת אלחוט. צועדים בשני טורים בהליכה מבצעית, הליכה על חצי מדרון, עם משקל של עשרות קילו על הגב.

לאחר הליכה של מספר שעות אנו מגיעים ליעד הראשון, מיקום צוות המתריע – המתצפתים של הכוח, שתפקידם להעביר מידע על תנועות חשודות לכוח התקיפה. בכוח המתריע היו חמישה לוחמים וביניהם הצלף אורן זריף, החובש רועי שוקרון והמ"מ איתן. לאחר התמקמות, כוח התקיפה המשיך בצעידה קצרה לעבר הנקודה שלו בפאתי המדרון של הוואדי והתפרס לאורך המדרון בצפיפות של מטר עד חצי מטר אחד מהשני. אופיר היה מפקד כוח התקיפה. במהלך היום עלינו טיפה במעלה המדרון בשביל להסתוות עם הצמחיה הצפופה שהייתה שם. לאורך הימים שהיינו שם אכלנו בעיקר שקדים, תמרים, נקניק יבש. ההמתנה עברה עלינו במתכונת של שעתיים שמירה – שעתיים שינה. יום עבר, לילה בא, וכלום, הימים עוברים בלי שום משהו מיוחד מידי. ראינו בכוונות רועי צאן או סתם אנשים שמהלכים בוואדי, אבל אין סימן לחמושים.

ואז, ביום 28.08.97, בסביבות השעה 07:00 בבוקר, אופיר מעיר אותי, "קום, קום, תעיר את בן. יש זיהוי של חמושים מהכוח המתריע". בשניות כל הכוח מתארגן, כולנו במתח, נמצאים בן כוונות, הכדור בקנה, הנצרה פתוחה, מחכים לאות של אופיר. אנו רואים את המחבלים, שהיו מארגון של אמ"ל (גדודי ההתנגדות הלבנונית), צועדים לעברינו מבלי שיהיה להם מושג שאנו מוכנים לקראתם. הם צועדים בחיקוי שלנו, עם מרווחים אחד מהשני, ורואים בבירור שבראש הכוח הולך המדריך, שמידי פעם מתצפת לעבר השיחים לראות אם יש משהו. כשהם נכנסים לטווח הירי שלנו, הצלף אורן זריף מוריד שני מחבלים מטווח של כ-250-300 מטר, ואז ניתן האות – כל הכוח נותן מכת אש על המחבלים. אחד מצליח לחמוק לעבר עיקול הוואדי, שני מתמוטט מתחת לעץ ונמצא בן הכוונות שלי, אני יורה לעברו מספר כדורים. אופיר מזמין מסק"רים בקשר, לאט לאט אנו מבינים את גודל ההצלחה של הכוח. באותה עת, כוח חיפוי של הקנים מהגבול מתחיל להפגיז את השטח, במטרה לתת חיפוי לכוח ולמנוע מכוח עזר של המחבלים – במידה וינסו – להגיע מהכפר הקרוב.

הפגזים נופלים קרוב אלינו ואנו מרגישים שאבנים מתדרדרות במדרון ההר מעוצמת ההפגזות. הצמחיה בשטח הואדי יבשה ופיצוצי הפכזים מציתים אש בצידו השני של הוואדי, מהצד האחורי. באותו רגע אף אחד מאיתנו לא חשש מהאש או דיבר על האש. טייס המסוק רק יידע אותנו שיש אש בצידו השני של הוואדי. האש הייתה רחוקה מאיתנו ואנו עסוקים במחבלים השורצים בוואדי. לאחר ההפגזה וירי המסק"רים לנקודות שאופיר העביר להם, קלטנו שהאש תחילה להתקדם ולהגיע לצידו השני של הוואדי, לצידו הקידמי. באותה העת, לאחר שווידאנו שהמחבלים לא מהווים יותר איום על הכוח., התחיל תאום בקשר לגבי הדרך שבה הכוח יתחיל לנוע. היו כל מיני ויכוחים איך נצעד, מאחר ואין צעידה של כוח לוחמים באור יום, חשופים בעומק אזור לחימה. תוך כדי הידברות, האש סוגרת במהירות שאנחנו אפילו לא קולטים, ואז הגיע פקודה מאופיר לסגת ולרוץ למעלה ההר. אני מושיט יד לאושרי שוורץ, קשר המ"פ, ועוזר לו לקום. איך שאני בא לטפס, אושרי עוזב את ידי, ואני נותן צעד אחד קדימה, אולי שניים, לכיוון מעלה ההר. אבל זה כבר היה מאוחר עבורנו – האש הייתה מהירה ולא הותירה לכוח סיכוי לסגת. אני מסתובב לאחור וחוטף מכת חום איומה שמפילה אותי לארץ, ולאחר שנייה או שתיים אני מרגיש את עצמי עולה בלהבות. אני זועק 'שמע ישראל', קורע ברך וממתין עד שהאש תעבור. לאחר שניות, כשהאש מסיימת לשרוף כל מה שמסביבי, אני קם בשארית כוחי וקורע את הבגדים מעלי. אני לא יכול לאחוז יותר בנשק, הוא היה לוהט, קת הפלסטיק שלו נמסה מהחום. האצבעות שלי נשרפו כליל, כל העור נשמט מידי. ואז אני קולט את רונן מגיע מלמטה ונותן לי דחיפה קטנה בגב. אין לי אפשרות לאחוז בכלום עם הידיים, אני מגיע לסלע ומתיישב עליו, ואז קולטים את בן מגיע עם אופיר. בן שרוף כולו, ואופיר – שהצליח להגיע לכפל קרקע ולהסתתר שם מתחת לסלע – ניצל מהאש. בשארית הכוחות אנו צועקים חזק את שמו של אושרי, היינו בטוחים שהוא איפשהו חיי, פצוע ושומע את צעקותינו. בדיעבד מסתבר שכשהאש הגיעה אלינו, אושרי החליט לרוץ אל תוך האש במטרה לעבור אותה אל הצד השני ולהגיע לתא שטח שכבר נשרף, אבל עוצמת האש האדירה לא הותירה לו סיכוי.

אופיר עולה בקשר מול המסקר"ים שהיו מעלינו וטסו בגובה נמוך, תוך סיכון עצמם, מאחר והם נכנסו לטווח ירי של נשק קל. מבחינת המחבלים, להפיל מסוק צה"לי זה חלום. הטייס תופס פיקוד (קיבל צל"ש), מתחיל להזרים כוחות חילוץ לשטח, ומאתר את הלוחמים בשטח – בין את החיים ובין את המתים. מסוק חילוץ שהיה בקרבת מקום עם לוחם בודד של 669 מגיע אלינו, אוסף לתוכו שני לוחמים והרוג אחד. בכוח שלי נהרגו שלושה אחים לנשק – ידג שמעון, אושרי שוורץ ושומטו קסהון. בכוח המתריע נהרגו שני לוחמים – החובש רועי שוקרון והצלף אורן זריף. אורן היה לפני שחרור מצה"ל, ומתוקף היותו וותיק ביחידה הייתה לו האפשרות לא לצאת למארב אלא להיות במוצב בשמירות וכמה שפחות להסתכן, אבל האיש שאהב כל כך את מה שעשה לא ויתר על המארב לרגע. לא הסכים בכלל לחשוב על זה שהוא לא יצא איתנו.

לוחם נוסף מהכוח שלי, האח היקר תומר אליהו, הצליח לרוץ מרחק מטורף בתוך שניות כשהאש רודפת אחריו, עד שהגיע לנקודה הגבוהה ביותר, משם הוא מזהה את הכוח המתריע שהיה כבר במעלה ההר מבצע טעות בנסיגה שלו ובעצם רץ אל תוך האש. הוא מנסה לצעוק אל הכוח אבל הם לא שומעים. תוך כדי סיכון עצמו, הוא רץ אליהם חזרה לוואדי, חזרה לכיוון האש, חובר למפקד הכוח ומכווין אותו בדרך הנכונה. הם ממהרים לברוח מהאש אבל תוך כדי ריצה, האש כבר מספיקה להתקדם, לסגור עליהם, ולתפוס 4 לוחמים. כשתומר ואחרים מצליחים להתחפר מתחת לסלע.

בסיום האירוע מגיע צוות חילוץ של 669. מסוק היסעור מצליח לבצע נחיתה קשה, מאחר ולא היה ניתן לפנות אותנו בעזרת כבל המסוק, בשל סוג הפציעה שלנו. הרופא בשטח לא אישר. בשעה 15:00 לערך הגעתי למנחת גיבור ולאחר מיון ראשוני של הפצועים הוחלט להטיס אותי יחד עם בן לרמב"ם, מאחר ונפצעתי קשה. בשעה 16:55 הגעתי לשער חדר המיון ברמב"ם. את השעה הזו אני לא אשכח לעולם – הגיעה אלי בחורה מר"מ 2 שאומרת לי שחשוב שאני אדבר בטלפון עם הבית ואגיד להם לבוא לבית חולים, שישמעו שאני חי. שאלתי אותה מה השעה, כי ידעתי שאבי מגיע מהעבודה בשעה הזו, ואימי לא תמיד בבית. כשהתקשרתי, אבי ענה. אמרתי לו שאני בבית החולים, שהכול בסדר ושיקפצו לבקר. לעומת זאת, חבר שלי בן, שהיה חייל בודד מאנגליה, איבד את הכרתו עם הנחיתה ברמב"ם.

זהו סיפורם של 15 לוחמים מרובאית 13, גולני, 'שליחי השטן', יחידה עם עבר מפואר. לזכרם של חמשת אחי, שלעולם לא אשכח עד יעצמו עיניי:
אורן זריף ז"ל, ידג שמעון ז"ל, רועי שוקרון ז"ל, אושרי שוורץ ז"ל ושומטו קסהון ז"ל. יהיה זכרם ברוך, תהיה נשמתם צרורה בצרור החיים. "הרוגי מלכות, אין אדם יכול לשהות במחיצתן בגן עדן".