הכסרא – כמה נכתב עליה. נתפסה כמארב 'מנוחה' בין פעילויות 'איכותיות' שהוצאנו בקרבת קו אדום. לרוב, היו טוחנים שם את הצוות הצעיר ל-72 שעות, לפעמים יותר. לעיתים אפילו בפיקוד סמל בלבד. אבל, ואבל גדול, הכסרא היתה אחד המקומות שחטפנו שם הכי הרבה!

באמצע אוקטובר '97, עלינו כח של צוות מסלול בחה"ן גולני לכסרא עם טנק מגדוד 77, חטיבה 7. במהלך היום הטנק ממוקם במדרון אחורי וכוח החי"ר במארב במדרון קדמי, מול רכס סוג'וד. בלילה, הטנק עולה לעמדות תצפית בשיא גובה וכוח החי"ר באבטחה לקרוב – ההנחה היתה שאין למחבלים יכולת נ"ט בלילה. לילה ראשון במארב, חשיכה, הטנק עולה, אנחנו חוברים, פוגשים את השיריונרים, צחוקים, כל אחד תופס את מקומו ומעבירים את הזמן.

לילה שני, דימדומים, עוד לא חשיכה. הטנק עולה לעמדות לילה מוקדם מידי, כשלפתע אנו שומעים איבחה של מעוף טיל. אני זוכר את קול ריפרוף הסלילים של הטיל עד היום. פיצוץ ומיד ירי פגז, מדוכות ורעש מנוע טנק. עולים בקשר מול הטנק ומבינים שביצע נוהל טילים עקב ירי טיל לכיוונו. בינתיים, המדוכות יוצרות שריפה בוואדי שלרגלנו והאש מתפשטת מהר. מתקבלת החלטה להשאיר את המקל"ר בעמדה ולחלץ במהירות (אסון השריפה בסאלוקי היה רק חודשיים לפני-כן). חוברים לשיריונרים ומבינים שהטיל פיספס אותם. הפרוז'קטור שלהם נשבר, כל הטנק היה מלא סלילים של הטיל. צחוקים והומור שחור שבין חי"ר לשריון (היינו מתחרפנים שלשריונרים יש שקע 24 שבו היו מכינים קפה ואנחנו כמו כלבים בחוץ).

יום אחרי, שעת צהריים. תו"כ שגרת מארב, אנחנו מזהים חולייה של 3-4 מחבלים עם תיקים ומקלעים חוצים בריצה אחד-אחד שדה חרוש בוואדי מתחתנו ונכנסים לבתים הקיצונים של המזרעת מתחתינו. הטווח הוא של כ-2 ק"מ. לא יעילים בנק"ל וגם למקל"ר לא היתה זווית. נותנים פקודה לטנק לעלות לעמדות אש. נהימת מנוע טנק מתקרבת, כשפתאום נשמעה אותה איבחת ירי טיל עם ריפרוף הסלילים – כאילו חתך את האוויר מטרים מאיתנו – ואז פיצוץ. "משנה ג'ירפה מג'ירפה", אין תשובה. שוב ושוב. אין תשובה. מבינים שהטנק נפגע. מעבירים דיווח לחמ"ל ואז מתחילה החגיגה – ירי פצמ"רים מטורף על כל הכסרא וירי נק"ל ומקלעים לכיווננו. מסתבר שהמחבלים ידעו שיש על השיפולים המערביים של הכסרא כוח צה"ל במארב קבוע אבל לא ידעו בדיוק איפה. הכדורים שרקו מסביבנו – אני זוכר את זימזום הכדורים ואת העלים נופלים עלינו – כל אחד תופס לו סלע, מנמיך צללית ומתפלל לא להפגע מנק"ל או מפצמ"ר. בינתיים, מבינים שהטנק נפגע בשיא גובה ושיש נפגעים. צמד קוברות חובר לטובתינו. הן מסתתרות מאחורי ההר, עולות, מבצעות ויורדות. 2-3 סיבובים כאלו וביי ביי, בדרך לקפה בטייסת.

ואז, הקונצרט מתחיל, אש לחילוץ. אחחח, אין על התותחנים, אין. שתי הסוללות, תל שרייפה וטוליפ, בשיא הכח. מרווח הבטיחות מצטמצם והמדרון בינינו לבין רכס סוג'וד הופך לשדה קרב. לא אשכח את שריקות הפגזים, שלעיתים היה נראה שחולפים מטרים מעל הראש. כמות אש כזאת לא ראיתי. הופעל וילון, העמק התמלא בעשן וגם השמש החלה לשקוע. איזה סרט. חפ"ק 51 בפיקודו של חוג'י הגיע מעיישיה והחל לנהל את החילוץ שלנו תחת אש. כשהתחיל להחשיך, רצנו זוגות זוגות לכיוון הוואדי הדרומי ומשם כלפי מעלה לשיא גובה (בהנחה שהתנועה בוואדי בטוחה יותר). כשהגעתי למעלה, כולי מתנשף, אני מבחין באלונקה עם שמיכת סקביאס לצד הטנק. כמה שניות לאחר מכן, כשהגיע החובש של הצוות, הסיר החובש של התאג"ד את שמיכת הסקביאס כדי להראות לחובש של הצוות את הפגיעה. הוא מאיר בפנס ולעיני נגלה רונן חיון, נהג הטנק, עם חור ענק בחזהו. זעזוע, שוק. רונן, שרק ערב לפני עמדנו יחד מחוץ לטנק וצחקנו, מוטל על האלונקה ללא רוח חיים. "אלונקה הרם!", נשמעת הצעקה של חוג'י. אני מוצא עצמי כולי בשוק, מתחת לאלונקה (קדמי שמאלי), יורד בפודרה לכיוון נקפדון התאג"ד, מתפלל שלא ייפול עלי תוך כדי הירידה התלולה. אני זוכר גם את אחד השיריונרים בהלם קרב, חוג'י צועק לו "רד לנקפדון", הבנאדם לא זז, בהלם. חוג'י נותן לו סתירה שכמעט מעיפה לו את הראש, "טוס למטה!". הבנאדם מתעשת ויורד.

כל הכוחות מתפזרים, השקט חוזר והצוות מתארגן לשהיית לילה באיזור הטנק, שתקוע בשיא גובה. אף אחד לא מוכן להוציא את הטאס (אמצעי תצפית טרמי) מבטן הטנק. כל המסדרון האחורי מלא דם, ריח נורא, ריח של מוות. בסוף, אחד החבר'ה מתעשת והולך להביא את הציוד. בלילה קיבלנו התראה שיש צפי שמחבלים יטפסו לאורך ה'שן' עד לשיא גובה ולכן צריך עירנות מוגברת. בימים שאחרי, גררו את הטנק למטה והחליפו אותנו .באירוע נהרג רונן חיון ז"ל, שהיה נהג הטנק. תא הנהג הוא אחד המקומות הבטוחים בטנק במיוחד לפגיעות קדמיות. לרוע המזל, הטיל פגע בחיבור של פלטות ההגנה הקדמיות וחדר פנימה.

יהי זכרו ברוך.