אני משתף קצת סיפור קומי טרגי (עבורי) בו הייתי השחקן הראשי במהלך אחד המארבים שיצאתי אליהם.

לא היה לי מזל בשירות הסדיר. קיץ 1999, וכוח יחסית גדול (מארב של כ-40 איש) המרחב בני היין סלוקי, כאשר במהלכו אנחנו חוצים את וואדי נהיר, בנקודה הכי לא נוחה, מן הסתם. לא תרח"ט חרמון כמובן, אבל אחרי כמה ימי גשם, הבוץ הלבנוני בהחלט מורגש. התחלתי בתנועה עם הפק"ל האהוב עלי – מים וציוד של החוד, שאהבו להתבכיין שהם ימותו כבדים מדי כאשר יעלו על קלימגור עם A3 עם אקילה. לאחר חצי ארוך, הצלף מאוג' 6 שהלך לפני נוקע את הרגל וכל הציוד הכבד שלו בתוספת הפק"ל הנלווה שלו (שיר) עובר אלי.

לפי הערכה שליף כבר סחבתי שני שליש ממשקל גופי, משהו כמו 52-53 קילו שלא יושבים בצורה אופטימלית בתיק לאו .אני מדדה עם כל המשקל ואחרי כמה מאות מטרים מחליק ונופל. בהגעה לנק' פתיחת תא שטח (הנמצאת במדרון הקדמי של הוואדי) למעבר לצד השני של הנהיר כולם שמים קסדות, ומאחר ולא יכולתי לקום, אחד המש"קים, שבא לקחת את השיר ממני, שם לי קסדה. אני מאבד תחושה בידיים, הקסדה מקשה עלי עוד יותר, ופה קורה אסון. יתוש נכנס לי לאוזן, ואין לי יכולת להעיף אותו משם. חוץ מזה שהוא עקץ/אנס לי את האוזן ואחרי 5 ימי מארב נראתי כמו הדמות הראשית מהסרט ״הזבוב”, הוא משמיע רעש שמשגע אותי ואני חסר אונים. אני מתחיל להזיז ידיים ולנענע את עצמי בכדי איכשהו להעיף אותו, ובטעות מתהפך עם התיק, שמתחיל לסחוב אותי למטה. הקרקע חלקה ובוצית, יש לי רעש של יתוש באוזן וקסדה שמקשה עלי לתפקד. עכשיו, קצב ההחלקה הוא לא גבוה, אבל לאחר 5 דק' אני מגלה שאני איזה 30 מטר נמוך יותר מכיפת התצפית. באיזשהו שלב, הקודקודיה מגלה שאני מתחתיהם ודי כועסת עלי שעברתי אותם – בעצם אומרת לכוח המשיכה של כדור הארץ לעצור. אני מדמיין איך אבי בלוט, המ"פ, ויובל המ"מ מגלגלים עיניים ואומרים ״איך צירפנו את האידיוט הזה לכוח?״. בשלב הזה כבר התפללתי שאני אפעיל איזה מטען ואגמור עם הסבל הנוראי הזה. במזל, נתקעתי באיזה בולדר ונעצרתי כ-50 מטר מתחתית הוואדי. הכלבן שלח את הכלב לרחרח, הכלב עבר אותי והתעלם ממני! לבסוף, לאחר פתיחת תא שטח למעבר, עזרו לי לקום וקינחתי את כל הסיפור הזה בעליה של נהיר בוצי במיוחד והגעה לעמדות על הסלוקי.

לא היה לי מזל בשירות הסדיר

נ.ב.
בקו הבא הבאתי שדרוג – שלגון ניסע כפק"ל (למישהו היה חוש הומור עקום במיוחד בפיקוד, לצוות אותו דווקא עלי), אך בתור בוגר צ'רנוביל, הקרינה המייננת לא מזיזה לי. אז מה אם האוויר קצת זרח סביב האנטנה של השלגון? זה סימן את מקומי בכוח! לצערי בגלל בטחון שדה והוראות מפסיכולוג של המחלקה בה אני מאשפז מאז לא אוכל לספר את המשך הסיפור הזה.