חורף 94, הגדוד (890) במצפה עדי, הפלוגה (פלוגת מסלול) בקו בציפורן (או אולי נרקיס? מעל מטולה), נבי וגלגלית. קו ארוך, קשה, כמה אירועים לא קלים. אנחנו ממש לפני סיום הקו. המ"פ בדיוק התחלף. אני החופ"ל של הפלוגה, ומפקד בט"שיות לעת מצוא. יום או יומיים לפני סוף הקו, אני וה-ב' קודקוד, אסי – לוחם עשוי ללא חת, סגרנו עם המ"פ שאנחנו יוצאים לרגילה של סוף הקו יומיים-שלושה קודם, כדי להיות בפורים בבית.

יום לפני פורים בבוקר, אני במשרד מ"פ כבר על א', הכל ארוז ומוכן ליציאה, מחכה לאסי שיגיע ואורן המ"פ ישן בחדרון שמאחור. לפתע מצלצל הנל"ן. על הקו סמב"צית מהחטיבה. רוצה את המ"פ. הוא ישן, אני אומר לה, דברי איתי – אני אמסור לו. טוב, היא אומרת, היה משהו בחברון, איזה מישהו הסתובב וירה בכמה אנשים, יש כרגע עוצר יציאות עד שיתברר מה קרה שם. הופה…בינתים אסי מגיע, גם הוא על א'. רואה אותי חיוור בטלפון. את פוטנציאל הנזק – ביטול הרגילה – שנינו הבנו מיד!

אבל פה הגדולה שלנו כלוחמים: תקשיבי לי, אני אומר לה, ותקשיבי לי טוב! השיחה הזאת לא התקיימה, את לא דיברת איתי. את תתקשרי לפה עוד עשר דקות, תבקשי שיעירו את המ"פ ותמסרי לו את ההודעה. הבנת?! הבינה. נכון תמיד אמרו שלמפל"ג אין כושר? אז אמרו. אני ואסי, עם צ'ימידנים על הכתף, פורצים בריצה מטורפת לכיוון הש"ג (שמסתכל עלינו המום), ומשם ממשיכים בריצה על הציר שיורד למטולה. ויתרנו על הטרמפ עם הרס"פ – הכל בריצה וברגל, ועם משקלים (צ'ימידן!). מי שלא ראה אותנו רצים שם לא ראה חי"ר מסתער מימיו. ובחיילות, בלי צעקות או צרחות, ממוקדים במטרה ורואים רק דבר אחד מול העיניים – הבית.

השאלה הגדולה היתה מה יקרה כשאורן יתעורר ויבין מה קרה פה. מצד אחד הבטיח רגילה, ולא סתם – טחן אותנו בקו הזה טוב טוב. מצד שני, יש אירוע בחברון (למי שלא הבין – מדובר בטבח גולדשטיין), עוצר יציאות. ובכן, אורן יצא גבר. היתה אחלה רגילה. הפלוגה ירדה מהקו בלבנון ישירות לאבו-סנינה בחברון, ואנחנו חזרנו לשם אחרי הרגילה (ועל מה שהיה שם נספר פעם אחרת). אבל את הדבקות במטרה שלנו ואחוות הלוחמים של אורן – לא נשכח.