לאנשים שונים יש דברים שונים, לא נעימים, שנחרטו בזיכרון מלבנון. הייתי בשריון ולמרות שעלינו על מטען וירו עלינו טיל ועוד איזה תאונה שאולי פעם אספר, הזיכרון הלא נעים שלי מלבנון, זה שאני סוחב 20 שנה אחרי, הוא אחר לגמרי וזר לא יבין זאת.

מחנק חום. זה הזיכרון שלי. הייתי בשריון, תותחן, וכל לילה יצאנו למארב ארטישוק חודר. זה היה קיץ '99. טנק, למי שלא יודע, פולט בלילה, כשהטמפרטורה יורדת, את כל החום שעשרות טון הפלדה שלו ספגו במהלך היום. זה אומר שבלילות הקיץ, טנק זה סוג של תנור. בעמדת התותחן בטנק יש מיכל הידראולי חם עם מנוע שפועל כל הזמן כדי לשמור אותו חם. המיכל יושב לך בדיוק בין הרגליים, בנוסף למחשבים, לארטישוק וכו' שפולטים חום נוסף. ביחוד המנוע ההידראולי לא חוסך שבטו בפליטת חום.

וככה דמיינו את עצמכם יושבים עמוק עמוק בתוך הטאבון, ממש בקצה המנהרה, מוקפים במכשירים שפולטים חום ושהחברים שלך, שיושבים מעליך, חוסמים כל זרימה של אוויר פנימה. אנחנו קראנו לזה מחנק חום. ובמחנק חום הזה ישבתי 8 עד 12 שעות, כל לילה. כל לילה. מנגב את הזיעה ומנסה לנשום. בתוך כל זה הייתי צריך לסרוק בארטישוק המסנוור את החיים הזה ולדעת שכל ההצלחה של אופרציית המארב המסורבלת הזו והחיים של כל הטנק, החי"ר, יישובי הצפון והשד יודע מי – תלויים באם תבין אם הנקודה שם זה שיח או בנאדם.

אין לי טראומה או משהו כזה אבל אם הייתי יכול לתייג את אשתי, היא היתה מעידה שתמיד כשהערב יורד, אני מדליק מזגן. אני ישר מרגיש מחנק ומתחיל קצת להזיע. עד היום חושך וקיץ מתחברים אצלי אוטומטית למחנק חום. מצד שני כשאומרים לי במשרד שחם פה ואי אפשר לנשום אני מסתכל עליהם במבט קצת מוזר.