שנים של לחימה, זיכרון, רעות ובוץ לבנוני מתערבבים בקהילת "סיפורים מלבנון – מה שקרה במוצבים" שהוקמה בפברואר 2020 בסגר הקורונה הראשון. הקבוצה מאפשרת ללוחמים שהיו שם, הזדמנות לחלוק, לשתף ולהזכר ביחד בחלק משמעותי בהיסטוריה הישראלית, שעיצבה אותם ואת המדינה. אנחנו מביאים פה כמה סיפורים נבחרים שקיבלנו מאת הכותבים את הרשות לפרסם אותם, יחד עם התמונות המצורפות. כל הסיפורים מובאים בגוף ראשון.
הסגן שלי בעמדה מעיר אותי לזיהוי של 3 מחבלים. אנחנו ממוקמים בעמדות השולטות בצורה מעולה על שטח ההשמדה שהם נעים לתוכו. בינתיים אני אומר לאורן איזו מתנה הוא קיבל כמחזור אחרון, זה נראה מבטיח מאוד בשלב הזה
האוויר היה נעים, אור הירח היה מינימלי אבל היתה ראות טובה וצלולה. היתה תחושה של טיול לילה נחמד…פתאום "בוםםםםם!" פיצוץ עז דרומית אלינו! אנחנו מיד יורדים במקום, נדרכים לתצפת לכל הכיוונים ומנסים להבין מה קרה
אני בעיקר זוכר את הבדידות שהרגשתי באותו הרגע – לא באמת הכרתי את הלוחמים שנהרגו, לא הכרתי את המפקדים ולא הכרתי את הסיטואציה הזו. זה אירוע האמת הראשון שחוויתי וזה לא היה נעים
ההיתקפלות לפנות בוקר מהמארב הייתה אחת הקשות, הליכה של פעוט בן 8 חודשים הרבה יותר מהירה. אני זוכר את רעש דריכת כף הרגל על האדמה, כאילו הולכים על זכוכית, הכל קרח
השעה כבר 10 בבוקר לערך, אני עצבני ומקלל – גם פלוגת המסלול חיסלה את המחבלים שלי וגם משאירים אותי בחוץ. פתאום יד מונחת על כתפי מאחור ואני רואה את המח"ט עמוס בן אברהם. הוא שואל מה הבעיה, ונותן לי אישור לחסימה.
הימים הם ימים קשים – אסון השייטת, אסון השריפה בגולני. התחושה באוויר היא שמשהו יכול לקרות לכל אחד בכל רגע נתון
הם עשו את זה בשקט וביעילות, לפעמים בכעס, אך תמיד בלי לשאול שאלות, כי הבטיחו להם שאנחנו שומרים על יישובי הצפון. ובשביל זה הם באו
האתר נבנה ע"י לינגו מולטימדיה