השיח שלנו הופך לבית, מין תופעה פסיכולוגית כזו – כולם מתבאסים כשצריך לצאת ממנו בשעת לילה ושמחים כל בוקר כשחוזרים לתוכו, כאילו חוזרים הביתה. ניסיתי להסביר את זה פעם למישהו שלא היה שם, אבל זה נשמע חסר הגיון

טייבה היה מוצב פעיל מאוד שממנו יצאו המון מארבים לסלוקי-ליטני, מוצב ששחק המון חיילים והשאיר בהם המון זיכרונות קשים

כשהם נכנסים לטווח הירי שלנו, הצלף אורן זריף מוריד שני מחבלים מטווח של כ-250-300 מטר, ואז ניתן האות – כל הכוח נותן מכת אש על המחבלים. אחד מצליח לחמוק לעבר עיקול הוואדי, שני מתמוטט מתחת לעץ ונמצא בן הכוונות שלי, אני יורה לעברו מספר כדורים

השעה כבר 10 בבוקר לערך, אני עצבני ומקלל –  גם פלוגת המסלול חיסלה את המחבלים שלי וגם משאירים אותי בחוץ. פתאום יד מונחת על כתפי מאחור ואני רואה את המח"ט עמוס בן אברהם. הוא שואל מה הבעיה, ונותן לי אישור לחסימה.

קצב ההחלקה הוא לא גבוה, אבל לאחר 5 דק' אני מגלה שאני איזה 30 מטר נמוך יותר מכיפת התצפית. באיזשהו שלב, הקודקודיה מגלה שאני מתחתיהם ודי כועסת עלי שעברתי אותם – בעצם אומרת לכוח המשיכה של כדור הארץ לעצור

ריח של חומר כיבוי אוטומטי וצעקות, וחילוץ עצמאי מהיר ומקצועי מתוך הנגמ"ש. או שמיגון אקטיבי חדיש עשה את העבודה, או שהטיל רק מעט שפשף אותנו, אני לא יודע

האף מתמלא בריח האוויר הדחוס של הצוללות. השקט המוחלט דורך אותי. הנה עוד רגע יכריזו 'כוננות ספיגה', והעיניים תרות לאתר את ההבזק של היציאה מעבר לגבעות

הימים הם ימים קשים – אסון השייטת, אסון השריפה בגולני. התחושה באוויר היא שמשהו יכול לקרות לכל אחד בכל רגע נתון

עכשיו מתחיל העסק המסוכן. יום חמישי, למחרת צריך לצאת הביתה, ויוסי בכר, המג"ד האגדי, מעלה בקשר כל מיני רעיונות של מארב על הגופות. במאמץ לא קטן אני מצליח להוריד את הקצינים מכל הרעיונות המשונים האלו.בכל זאת, יום שישי מחר

רבים וטובים נהרגו ונפצעו, ובציבור היתה תחושה של חוסר אונים. המארבים הסטנדרטים לא הצליחו לחסל את החוליה, ברקע ארגון 'ארבע אימהות' נושף בעורפו של צה"ל והפיקוד חושש לבצע משהו נועז