החושך יורד, אישור היציאה ניתןף ואני מלווה אותם במבט כשהם יוצאים מהשער לדרכם. התפניתי לעיסוקי שלי, אני יורד למטה לצוללת, שוכב קצת במיטה ומהרהר על כל מיני דברים. אחרי רבע שעה עולה למעלה להתארגן לקראת מסדר כוננות ואז מתוך החשיכה, לוחם מהצוות רץ באמוק, נכנס למוצב וצועק "רופא, רופא"

כל ניסיונותי לצאת ממנו עלו בתוהו, עליתי בקשר מול החמל. הם שלחו טנק ואני הייתי צריך לצאת מהדחפור, לרדת לתוך הזבל ולהכניס את כבל השוט לפין של הדחפור

טייבה היה מוצב פעיל מאוד שממנו יצאו המון מארבים לסלוקי-ליטני, מוצב ששחק המון חיילים והשאיר בהם המון זיכרונות קשים

ההיתקפלות לפנות בוקר מהמארב הייתה אחת הקשות, הליכה של פעוט בן 8 חודשים הרבה יותר מהירה. אני זוכר את רעש דריכת כף הרגל על האדמה, כאילו הולכים על זכוכית, הכל קרח

לאחר זמן מסוים, אני מקבל קריאה בקשר על זיהוי מטען בעלייה לדלעת. טס לארץ, נוסע לשער פטמה, מתדרך את הצוות הס"פ השני, סוגר סגירות אחרונות. במהלך הזמן הזה, מכשיר הקשר שלי פתוח על האזנה לתדר נוהל הקברניט בטייבה

כשהם נכנסים לטווח הירי שלנו, הצלף אורן זריף מוריד שני מחבלים מטווח של כ-250-300 מטר, ואז ניתן האות – כל הכוח נותן מכת אש על המחבלים. אחד מצליח לחמוק לעבר עיקול הוואדי, שני מתמוטט מתחת לעץ ונמצא בן הכוונות שלי, אני יורה לעברו מספר כדורים

ריח של חומר כיבוי אוטומטי וצעקות, וחילוץ עצמאי מהיר ומקצועי מתוך הנגמ"ש. או שמיגון אקטיבי חדיש עשה את העבודה, או שהטיל רק מעט שפשף אותנו, אני לא יודע