זה לקח בערך 5 שניות עד שהבנו שנינו שאם אנחנו לא קופצים, אין לנו סיכוי. במזל ממש, הצלחתי להזיז את הכננת של המאג תוך כדי שהנגמחון ממשיך להתדרדר לכיוון הנפילה, כדי שיותם יוכל לחלץ, וקפצתי

בקו השני בריחן היה חורף וחודשים ארוכים לא נגעתי בכדורים. רק רציתי לרדת מהקו בחיים. זו הייתה משימה לא פשוטה בכלל במיוחד לאור העובדה שהייתי כבר מעל שנתיים וחצי בסדיר

עוד לא הספקנו להגיד את זה ופצמ"ר נפל שני מטר מאיתנו. עוד פעם הכריזה מהמוצב התחילה להשתולל. כוננות ספיגה. שתי הפלוגות נכנסו לתוך חדרי הביטחון בריחן

ביקשתי מאורי להפסיק להיות לוחם וביקשתי לדבר עם המג"ד כדי שישבץ אותי בתפקיד עורפי, שיאפשר לי לעזור בבעיות שהיו בבית. לשמחתי, אורי הבין אותי והסכים איתי. הוא ציין שכבר שם לב שמשהו רע מאוד עובר עלי ושיהיה חבל להחריף את הבעיה

לאחר שלושה ימים די מסוייטים, אנחנו עוזבים את המוצב חזרה לריחן. מרגישים שהנה אנחנו אחרי טבילת האש הראשונה שלנו, ועוד כחיילים בסוף מסלול. בקרב הזה הבנתי את המשמעות של מנהיגות מפקדים בלחימה

השאלות קשות ומדויקות, ואני מתחיל להבין היחיד מכל החדר שלא באמת יודע מה קורה זה אני, ועוד מעט מגיע תורי. יהיה מופע סטנד-אפ

בתוך כל השביזות שאפפה אותנו בריחן, יאיר היה בסוג של מימד אחר לגמרי. לא רק שהוא לא היה שבוז אלא הוא היה שמח וגאה על כל דבר שהוא עושה ותורם

מה העניינים, אחי? אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את הטעות ולהצטרף למוסלקת האחרונה למוצב ריחן? המח"ט ביקש שאוריד מ"פ ואכניס אותך במקומו. המוח שלך עובד?"
– עכשיו גם אצלי נפל האסימון