יושבים כמה שעות טובות בגשם מטורף, וכל מה שאני חושב לעצמי זה מי הבן זונה שייצא בגשם כזה?! עם כל הדריכות, נקודת השכיבה הלא סימפטית והטאס 6 שלא ממש עזר – הייתי בטוח שמחבל לא יעבור פה היום, ובאמת חוץ מגשם לא היה כלום במארב הזה

בחוף מחכה לנו טנק וכוח לוחם שנפרס לאבטחה ואנחנו מתחילים להוריד את החבר'ה בנאגלות ,כאשר הס"ג נראית כמו בסרט של רמבו – מאג פתוח בחרטום, חייל אחד שוכב על החרטום, החי"רניקים, שרק סיימו להקיא את החיים על הדבורה, עכשיו חוטפים שפריצים עם כל התיקים שלהם ומנסים להתכווץ כמה שרק אפשר מאחורי הבידונים

משהו בי נשבר מאז. הפסדנו בקרב והאויבים שלנו חוגגים. שנאתי את לבנון, למרות שהנוף שם נראה בדיוק כמו נוף ילדותי בגליל, רק מהכיוון השני. הרגשתי שאני מגן ממש על המשפחה שלי, על הבית

כעבור תקופה, ביצענו תע"מ גם בגזרת אביבים וגם שם פגשתי את עאקל בואדיות היורדים מבירכת נקיה (שמובילה מאזור שקרא). לימים, כאשר הייתי סמח"ט 300, פגשתי את עאקל באוגדה 91 ובפיקוד ואז נפל לי האסימון אודותיו

עברנו לעמדות יום ובמהלך היום בצהריים קיבלנו אישור קיפול, אבל במקום שהנגמ"שים יגיעו, אנחנו צריכים לעלות ולחזור לכאוכבא ברגל, יותר מ-12 ק"מ. עליה מטורפת בשלג