אני זוכר שבזמן הטירונות, כשעמית והצוות שלו הגיעו בפברואר לבסיס הטירונים לאחר שנעצרו להם המסכמים, עמית נכנס לאוהל שבו ישנתי עם עיניים דומעות וסיפר לי ולחבריי על אסון המסוקים. לחשוב על זה ש-73 חיילים נהרגו ברגע. עמית, אבי והסמלים הכירו את רובם. אנשים היו שבוזים, קשה להסביר את התחושות למי שלא היה שם

שמתעוררים לתדריך לקראת הפעילות של הלילה. התדריך הוא עם מפקד הפעילות, בד"כ מפקד הטנק. אחרי התדריך יש תחקיר עם מפקד רמה ממונה: בד"כ מפקד המוצב, לפעמים עם מ"מ הטנקים ולפעמים עם מג"ד הרכס. בשעות בין הערביים הולכים לטנק לטל"ת – טיפול לפני תנועה, תאום כוונות והכנת הטנק ללילה, כלומר, הרכבת אמצעי ראיית לילה וזרקור

עשיתי קווים בלבנון גם עם מסייעת 51 ורובאית 12 של גולני, אנשים אחד אחד וחוויות מדהימות, אבל את הפלחה"ן אישית תמיד אזכור יותר

הפעם זה לא תורי לצאת הביתה כי עליתי למוצב רק לפני שבוע, גם כן במסוק. את סמל הצוות אמור להחליף מפקד הצוות.
יושבים בעמדת התצפית בעוד ערב שגרתי שמתנהל על מי מנוחות, ואז מתחיל רחש שצפוי לגבור לצונאמי. זה מתחיל בכך שהחיילים שירדו למנחת חוזרים לפתע למוצב. לא ברור למה. לאחר מכן מתחילות שמועות בקשר שהייתה תאונה ומסוק התרסק

הטנק לא יכול לעלות לעמדה בגלל ירי טילים לכיוון, הקשר החיצוני כמובן נחסם מיד ואין אפשרות להפעיל את הצוות האחורי. פצמ"רים נופלים על המוצב וסביבו, תול"רים פוגעים בדופן התחתונה של העמדה וסאגרים חולפים מעלינו

במהלך המסע כעסת על הצוות שלא עוזר מספיק לפק"ליסטים. על מנת להכניס משמעות לדבריך, הכנסת את כולנו לים עד לגובה הברכיים. כמובן שאתה נכנסת הכי עמוק

אין נקיונות, מבשלים לבד אז האוכל הרבה יותר טעים וזמין, והרבה פחות סינג'ורים והרבה יותר זמן פנוי. יחד עם זאת, התקפות המוצב הרבה יותר מפחידות – מוצב הדר, משום מה, היה למיטב זכרוני די פתוח מהצד המזרחי שלו, ומאד מאד קרוב לכפר תיבנית