בדקות הבאות כל העולם ואישתו יורים על כל העולם ואישתו. הטנק יורה על המחבלים, המחבלים יורים על הטנק, הכפרים של קו אדום – מג'דל זון בעיקר – יורים על מוצב רותם ועלינו

בהתחלה אני לא מזהה כלום, סורק את השטח, בליל דיבורים ורעשים באוזן מרשת הקשר. לפתע גל מודיע שכדור חלף מעל הראש שלו וכנראה שיש צלפים בשטח. הוא מוריד את הראש למצב חרך, שניה אחרי-כך עוד כדור עובר מעל המדפים

יש לי תחושה פנימית חזקה שמשהו הולך לקרות, תחושה שכנראה היא זו שתציל אותנו. מתארגנים מחדש במוצב ואז אני מודיע לכח הנח"ל שהטנק שלי הוא זה שיוביל את הכח ושהנגמחון יסע מאחורי הטנק (בניגוד לנהלים שהנגמחון מוביל). ביקשתי מכולם להיות עירניים כי נראה שמשהו קורה פה

שיירה ארוכה כשאתה ספון בספארי ממוגנת, בקושי רואה משהו, ואז מפגש ראשון עם לבנון המדהימה והיפה, עם ההרים, הטבע והדיסוננס בין הסיטואציה והמקום

קצת מאוכזב למצוא את עצמי בצבעוני-ציפורן ולא במוצבים החודרים, אבל כבר בחפיפה מבין שהזמינות של שני המוצבים האלו תייצר לי קו פעיל מאוד. לא סתם זכה טנק ה-835-250 שלי לחזור מהקו עם הקילומטראז הגבוה בגדוד

בטקס סיום הקו, הצוות מקבל בקבוק שמפניה ואני מוכרז בתור המט"ק שהחליט לנהל את הגזרה לערב אחד.

אני באמצע המלחמה מסתפר על הסוללה, יושב בשורה הראשונה במקום הכי טוב, שומע עוד פגז יוצא ועוד בית מתרומם באויר. הכל מולי. מחזה הזוי.

סביב ארבע בבוקר הגדוד הוקפץ. התעוררתי והסתכלתי על החבר'ה מתלבשים בריצה. בסתר ליבי ריחמתי עליהם שהם צריכים לצאת באמצע הלילה מהמיטה החמה. הסתובבתי לי בשק השינה משפר את תנוחת השינה שלי ונערך לחזרה לנמנם כשפתאום הכתה בי ההכרה – אני משובץ בטנק של ארנון!

באותו רגע, שאני עדיין זוכר אותו כאילו זה היה אתמול, הכול עובר להילוך איטי כמו בסרטים, כאשר זאת היתה הפעם הראשונה שירו עלי טיל סאגר, ולכן למרות שכאילו ידענו למה לצפות, לקח לי כמה שניות ארוכות להבין שיורים עלינו טילים