אנחנו חוזרים שבוזים למוצב ואני מנצל את זה שאני לא בתפקיד ובלי חיילים, ורץ לחמ״ל להתקשר הביתה כדי להודיע שלא אגיע. אני מספיק לעשות שיחה קצרה והקווים נופלים. עוברות כמה דקות והידיעות על האסון הנורא שקרה מתחילות להגיעה

נכנסתי לחדר, נזרקתי על המיטה עם המדים והנשק, ובהיתי בחשיכה. מחשבות, חיוכם של חייליי וחבריי, דמעות, שקט

בטקס סיום הקו, הצוות מקבל בקבוק שמפניה ואני מוכרז בתור המט"ק שהחליט לנהל את הגזרה לערב אחד.

באותו רגע, שאני עדיין זוכר אותו כאילו זה היה אתמול, הכול עובר להילוך איטי כמו בסרטים, כאשר זאת היתה הפעם הראשונה שירו עלי טיל סאגר, ולכן למרות שכאילו ידענו למה לצפות, לקח לי כמה שניות ארוכות להבין שיורים עלינו טילים