במשך לילה שלם הלוחמים נלחמו כמו אריות ובסיוע כוחות נוספים מהאוויר הצליחו לחסל ולגבור על חולייה של כ-15 מחבלים. הלילה הארור ההוא נחרט עמוק אצל הרבה לוחמים ובני משפחה, וכולם נשארו עם לא מעט סימני שאלה לגבי אותו קרב

בהיעדר חיילים לכוון אותנו ולהזהיר ממיכשולים, אנחנו מנמיכים בתוך ענן סמיך, בלי לדעת אם או מתי נוכל לראות את הקרקע, אך יודעים שאם לא נמשיך להנמיך, האישה והתינוקת בטוח ימותו

כמה מוזר שדווקא שמות של פרחים נתנו לקודים המבשרים אסון

הודעתי לקברניט שנצליח להגיע אם נטוס בצורה חסכונית, אך בלי ספק נעבור את המגבלות בהן היינו מחויבים. הוא שאל אותי לדעתי והשבתי לו, שצריך לנסות. הוא הסכים והחלטנו להביא את הפצוע לבית החולים בטיסה ישירה. הודענו על כך לטייסת. מנהל הלחימה ערך חישובי דלק משלו והודיע לנו שאנו מגבלתיים מאד. הודענו לו, שהחלטנו להמשיך בטיסה ישירה

ואז הנווט צועק בהשתאות: "תראה, תראה מה הוא עושה. אני מציץ למסך ורואה מכונית מגיעה במהירות אדירה מדרום – עוקפת את הפקק – וננעצת בתוך הבור שנוצר בגשר

ישנתי במוצב לבוש ועם נעליים, כשהקפיץ אותי בבהלה אחד הלוחמים: 'מטוס חיל האוויר נפל בלבנון ועליך להגיע בדחיפות לבירנית (מרחק של כ-5 ק"מ) לפקד על צוות החילוץ המוסק'

שאולי מבאר טוביה שכב באותו לילה בתחתית הליטאני והיום יושב לידי על הדשא. הפצוע היחיד שאי פעם ביקרתי מתוך רבים אחרים שבשבילם טסנו לכל מקום ובכל זמן, בכל מזג אוויר ולא פעם תחת אש