תחילת קיץ 92, אני כבר עציץ במסייעת, יושב בצבעוני, מידי פעם מארב, מידי פעם תו"ס, ומחכה לשחרור, רק שיגיע כבר לילה אחד הגזרה מתחממת, מישהו

בבוקר קיבלנו אישור להתקפל. מהמניפה לגדר יש 2 דרכים: קצרה, בעליה תלולה מאוד אל הכפר הנטוש או ארוכה, בעליה מתונה דרך הואדי. מתלבטים ומחליטים לעלות 'דוך' בעליה הקצרה. אנחנו כבדים מאוד בגלל כל הציוד למארב הארוך וכולו ספוג מים

השיח שלנו הופך לבית, מין תופעה פסיכולוגית כזו – כולם מתבאסים כשצריך לצאת ממנו בשעת לילה ושמחים כל בוקר כשחוזרים לתוכו, כאילו חוזרים הביתה. ניסיתי להסביר את זה פעם למישהו שלא היה שם, אבל זה נשמע חסר הגיון