ערב אחד אני שומר בעמדה, מתצפת על הכפרים ממול ב-20/120. פתאום שריקה, הבזק, ופיצוץ. חטפנו מטל"ר בסמוך למוצב. כולם קופצים לעמדות, עשר דקות של מתח וחזרה לשגרה. מסתבר כי הנוף, הפסטורליה וחו"ל – משקרים

החושך יורד, אישור היציאה ניתןף ואני מלווה אותם במבט כשהם יוצאים מהשער לדרכם. התפניתי לעיסוקי שלי, אני יורד למטה לצוללת, שוכב קצת במיטה ומהרהר על כל מיני דברים. אחרי רבע שעה עולה למעלה להתארגן לקראת מסדר כוננות ואז מתוך החשיכה, לוחם מהצוות רץ באמוק, נכנס למוצב וצועק "רופא, רופא"

זה לקח בערך 5 שניות עד שהבנו שנינו שאם אנחנו לא קופצים, אין לנו סיכוי. במזל ממש, הצלחתי להזיז את הכננת של המאג תוך כדי שהנגמחון ממשיך להתדרדר לכיוון הנפילה, כדי שיותם יוכל לחלץ, וקפצתי

תקשיבי לי, אני אומר לה, ותקשיבי לי טוב! השיחה הזאת לא התקיימה, את לא דיברת איתי. את תתקשרי לפה עוד עשר דקות, תבקשי שיעירו את המ"פ ותמסרי לו את ההודעה. הבנת?!

כמעט כולם מגיעים כל שבוע, לפעמים מישהו מחסיר, אבל משתדלים לא לפספס, או שרק אבא בא, או רק אמא. חברות לא באות כל שבוע, חוץ מיעל, חברה של בועז, שמעדיף שתבוא קצת פחות. כואב הלב על אלכס, הוא עלה לבד לארץ, חייל בודד, ההורים שלו באים בקושי פעם בשנה

השיח שלנו הופך לבית, מין תופעה פסיכולוגית כזו – כולם מתבאסים כשצריך לצאת ממנו בשעת לילה ושמחים כל בוקר כשחוזרים לתוכו, כאילו חוזרים הביתה. ניסיתי להסביר את זה פעם למישהו שלא היה שם, אבל זה נשמע חסר הגיון

כמובן שהיינו עם צבעי הסוואה עוד לפני, אבל באותה שנייה כולם רצו לשירותים בכדי לחזק איפור כמו חבורה של בחורות